יושב ליד זקן במרפאה

יושב ליד זקן במרפאה -

אני לא יודע מה בדיוק עבר לי בראש, מה חשבתי כשהרופא אמר-"נותר לך עוד יום אחד לחיות".

כל מה שאני זוכר הוא, שתפסתי את הרגליים ורצתי הכי מהר שיכולתי אל מול פניהם המשתאות של הרופאים, פשוט רצתי ורצתי כאילו לברוח מהגורל.

בסוף מצאתי את עצמי על ספסל מדבר לעצמי בקול, פשוט לא היה אכפת לי שימות העולם שיחשבו שאני משוגע, אני לא יודע איך נתתי לזה לקרות, איך נתתי לעצמי להירדם כשזמני כל כך קצר, אבל נפלתי שדוד על הספסל הציבורי וחלמתי חלום מוזר, חלמתי שאני בגיהינום יחד עם "בוקסר" הילד האיום מהשכונה בה גרתי, למעשה בכלל לא קוראים לו "בוקסר" קוראים לו יוגב והוא נשא וסבל את השם הזה עד שזה עלה לו לראש והוא התחיל לפוצץ ולכסח את כל הילדים בגן, מאז קראו לו "בוקסר" והוא הלך והתקרב... והתקרב... והתקרב...., התעוררתי כולי נוטף זיעה, הסתכלתי בשעון כבר 2:00 בלילה,

לעזאזל מה אני אעשה, אני מגיע לגיהינום.

החלטתי שאני חייב אבל חייב להגיע לגן עדן, בחיים אני לא נכנס איתו לגיהינום... צעקתי לתוך הלילה,שום דבר לא זז.

לעזאזל איך אני עושה מעשים טובים ב- 2:00 בלילה, קמתי ולתחת שלי יש כבר צורה של ספסל ואין לי דם ברגליים, נאבק ברגליים התנודדתי כמו שיכור, חציתי את הרחוב וכמעט ונפלתי על צינור,

חשבתי לעצמי הינה מעשה טוב, אני ארים את הצינור וכך הלכתי ואספתי חפצים מהרצפה.

בשעה 4:00 כבר נראיתי כמו פח זבל מהלך, מלא בחוטים וברזלים, בשעה 5:00  כבר ראיתי קבוצה של זקנים שעשו ג'וגינג, אני לא יודע למה אבל כשהתקרבתי אליהם הם פתחו בריצה וכל מה שנותר היה האבק שעף מעוצמת ריצתם. לרגע השתעשעתי במחשבה כי אני בנוסף לכל גם רופא חולים וכי ברצוני גם זקנים ילמדו לרוץ ללא כיסא גלגלים, מצחיק חשבתי.

כך עברה לה שעה נוספת ובה אני גורם לזקנים לעזוב את המקלות וכיסאות הגלגלים ולהתחיל לרוץ, מחזה משובב נפש למען האמת.

המשכתי, אוסף ומרים ומנקה, ואנשים ברחוב מתרבים, הולכים, בורחים ומתרחקים, בערך בשעה רבע ל- 7 עצרתי ליד חלון ראווה גדול והבנתי שהפעם האחרונה בה הסתכלתי על עצמי בראי הייתה ממש מזמן, כי עכשיו עמדה לפני לא דמות אלא משהו שיותר דומה למטען חבלה ענק שכל רגע מאיים להתפוצץ, מלא צינורות, חוטים, ברזלים ושאר כל טוב.

ברגע הראשון לא זיהיתי את עצמי, באמת פשוט לא ראיתי אותי עד ששמתי לב לאף החד והורוד שלי מציץ.

במח שלי עלו כל מיני ביטויים וגם סתם משפטים למצב המוזר....,

אולי, "כשושנה בין החוחים" כן אפי בין הגרוטאות, צחקתי, כך עמדתי דקות ארוכות על המדרכה רועד מצחוק ומדמעות, אני חייב להמשיך...חשבתי, אני חייב להגיע לגן-עדן, אבל לא יכולתי לזוז, הכל נהיה פתאום כבד מידי, כאילו אחרי שעצרתי הרגליים שקעו לי באדמה, עכשיו גם התחלתי לשים לב שממש מסריח פה.

ממרחק שמעתי משאית מתקרבת ונעצרת ופתאום משהו תפס אותי, רציתי לצעוק אבל משום מה הפקודה לא עברה את גבול המח ודווקא הרגשתי די נינוח.

כך הורמתי כלפי מעלה והונחתי אחר כבוד על ערמה רכה של משהו דחוס שלא זיהיתי,  למעשה הרגשתי די נעים.

ברקע שמעתי משהו צועק... "אני דוחס וסוגר ונוסע", לא יודע מה מצחיק בזה אבל באותו הרגע הבנתי מה קרה ומה אני עושה פה, ומשום מה לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלצחוק ולצחוק....  .

הרגשתי משהו לוחץ עלי לוחץ ולוחץ, בהתחלה חשבתי שאני בגיהינום בידיים של "בוקסר" ואכלתי אותה, אך אחרי עוד רגע לא הרגשתי כלום, פתאום פשוט צפתי ופרחתי למעלה למעלה. ממרומי תעופתי ראיתי את משאית הזבל מתחילה בנסיעה ואותי מתרחק ומתרחק.

שם מעל ענן די נוח נעצרה העלייה ופשוט נחתי לי שלו, חושב שקבלתי איזו סוויטה פרטית... משהוא דגדג אותי ברגל, פקחתי את עיני וראיתי איש זקן שהיה נראה לי משום מה מוכר.

הזקן שאל אותי- נו ילדון מה אתה עושה פה למעלה, כל-כך מוקדם?,

לא ידעתי מה לומר, רציתי לשקר, ממש התביישתי, מה אני אספר שהתחפשתי לפח זבל...  .

הזקן הרגיש במבוכתי ופתח בסיפורו, כן...הוא השתעל, אני פה כי חליתי מאוד ובקושי יכולתי לנשום, אז הלכתי למרפאה ישבתי והמתנתי לתוצאות הבדיקות, לאחר מספר דקות יצא הרופא ואמר שאני הולך למות תוך יום אחד... והינה אני פה..., בחור צעיר אתה לא חייב לספר, רק תעשה טובה לשנינו ותתקלח...אתה ממש מריח רע.

כן אמרתי וזיהיתי מי הוא,