הלב שלי אומר דלת שמאל בארון המטבח. אני לא יודע למה הלב לוקח אותי לשם, הבטן לא רעבה , אני מעביר יד על הפופיק ומרגיש אותה ישנה מעל לכפתורים של הג'ינס . אני פותח את הארון ורואה את הקופסא הכסופה שפעם אחת היו בה כל מיני סוגי שוקולד של עלית ועכשיו היא הקופסא של המתוקים.
בשביל להגיע אליה אני צריך לעלות על כיסא. אמא שמה אותה שם אחרי שהיא תפסה אותי אוכל ממנה באמצע הלילה , כשהיא באה לשתות מים קרים בגלל החום.
זה היה לילה כל כך חם , לא היה לי סיכוי להירדם. נשארתי מזיע במיטה מול החלון הפתוח שהכניס אויר כמו מפזר חום . שכבתי וחשבתי על הקופסא הכסופה, שאז עדיין אפשר היה לראות עליה את הציורים של השוקולדים המקוריים שהיו בה, וגם את הילדה הקטנה עם השיער הג'ינג'י והשוקולד מרוח לה על הפנים מחייכת אל המכסה.
לא הצלחתי לישון, כל פעם שעצמתי עיניים הגיעה הילדה ההיא , עם החיוך והשוקולד, ואז גם נכנסה לי מחשבה לפה ומשם ללב , לפתוח את הקופסא ולקחת קובייה אחת של ורד הגליל שאמא קנתה היום . נהיו לי אגרופים חזקים , כי הרגשתי איך המחשבה עושה לי רוק בפה וכל מה שאני צריך זה להזיז את המחשבה מהלב . אבל אז חשבתי על הרוטב תותים הורוד בתוך הקובייה, שמטפטף כששוברים אותה ועל איך צריך לתת ביס קטן בפינה בשביל לשאוב את הרוטב כמו טרופית ואח"כ לאכול את כל הקובייה . זה לא עזב אותי , הבחורה שנותנת ביס בפינה של השוקולד .
לא שמעתי אותה מגיעה , פתאום ראיתי אותה. עומדת כמו רוח רפאים בחושך עם הכותונת הלבנה שאפשר לראות ממנה הכל והשיער צמוד לראש עם סיכות . היא הסתכלה עליי עומד מעל הכיור עם הקופסא פתוחה, זקנה בעשר שנים מאיך שהיא נראית בבוקר, עייפה ואפורה באור של הירח שנכנס מהדלת של חדר הכביסה . כשראיתי אותה כל המתוק של השש קוביות הקודמות נמחק , רק החמוץ של התותים נשאר ,הכנסתי את שתי הקוביות האחרונות של החפיסה לפה.
היא לא אמרה מילה , לא להעיר את אבא ונטע, רק תפסה לי את הזרוע עם האצבעות שלה, שלמרות החום , היו קרות וקשות כמו פלסטיק. אני ישר עזבתי את הקופסא , היא סגרה את המכסה ושמה אותה גבוה על המדף ולקחה אותי למקלחת. שמה היא פתחה את האור ומהמראה ראינו אותנו ממצמצים עד שהעיניים התרגלו לפלורוסנט הלבן ,שעשה כאילו אנחנו בשעה רגילה ולא באמצע הלילה.
"אתה מצחצח שיניים, עכשיו" היא אמרה ועמדה קרוב אליי , מחכה. אני חשבתי כמה זה טיפשי, כי אני אף פעם לא מצחצח אחרי שאני אוכל שוקולד ואיך פעם אחת באמצע הלילה לא תספיק לכל הפעמים שאכלתי והשארתי את החיידקים חופשיים. אבל ראיתי שאותה זה בכלל לא מעניין , שהיא מחפשת איך לעשות שאני אהיה קטן והיא תהיה גדולה .כל הבית והרחוב היו שקטים, כאילו רק אני והיא בעולם. אם לא היה את השקט הזה הייתי אומר לה לא . הייתי מוציא את הזרוע שלי מהאצבעות שלה ,דוחף אותה ממני ויוצא מהדלת. אבל בשביל זה היה צריך להעיר את כל הבית מצעקות ודחיפות ,אז צחצחתי.
היא עמדה והסתכלה, משלבת שתי ידיים , עם השומן מתחת לבית השחי ועד למרפק , מתקפל בינה לבין החזה שנראה פתאום גדול וכבד , כמו שני בלוני מים מתוחים.
אני לא הסתכלתי חזרה, עשיתי כאילו היא לא קיימת. אבל בכל זאת הסתכלתי עליה דרך המראה, מהצד, שהיא לא תראה. חשבתי על איך הפנים שלה נוצצות מהזיעה שבאה מהחום ואיך שזולגות לה טיפות מהעורף לגב . הסתכלתי איך כל סיכה צמודה לה לתלתל כדי שבבוקר התלתלים ייעלמו ותהיה לה את התספורת של ההיא מהחדשות מבלי לעשות פן. ראיתי אותה מסתכלת עליי ובעיניים שלה ראיתי כמה היא חושבת שאני קטן וחלש , אולי חושבת על החפיסה שרק קנתה בסופר ועל איך שהיא צריכה עכשיו לקנות עוד אחת ועל איך אני עולה לה כסף וזמן בסופר ועל זה שנטע לא אוכלת כלום חוץ מפרות וירקות . פתאום רציתי שתסובב את הפנים שלה למראה ותראה אותי מסתכל עליה . שתראה את המבט שלי שאומר לה -לא אכפת לי- אפילו שאני מצחצח שיניים כמו שביקשת, לא אכפת לי , את כלום בשבילי. עמדתי מול המראה ,צחצחתי שיניים והסתכלתי על עצמי במבט של כעס והורדתי את הראש עד שראיתי רק חריץ של עין מתחת לגבות וחיכיתי שתסתובב ותראה אותי ככה, מסתכל עליה.
אבל היא לא הסתכלה. היא תפסה לי את היד ואמרה "נו די, מספיק" והוציאה לי בכוח את המברשת מהיד , כאילו אני בן ארבע והיא מלמדת אותי לצחצח שיניים. לקחה את המגבת הקטנה מליד הכיור וניגבה לי בכוח את הפנים עד שהרגשתי את השערות של המגבת שורטות לי את הלחיים. ואז היא סגרה את האור והלילה חזר פתאום והעיניים שלי ישר התעייפו.
בבוקר היא התנהגה כרגיל , כאילו כלום לא קרה, רק שהקופסא עברה אל המדף העליון וחוץ מאבא, כולם צריכים לעלות על כסא בשביל להגיע אליה.
אחרי אותו הלילה היא כבר לא מנסה לגרום לי לאכול ירקות ולא מעירה לי על הסוכר בתה או על הביסלי מול הטלוויזיה. כשהיא רואה אותי אוכל מול המקרר פתוח היא מסובבת את הראש לצד השני ולא אומרת מילה.
אני גורר כיסא משולחן האוכל, עולה עליו ועכשיו אני בגובה של הקופסא, מסתכל ישר באותיות הבולטות של עלית , שהצבע כבר ירד מהם ממזמן, אבל הבליטות נשארו, הן לא ירדו אף פעם. אני לוקח את הקופסא ופותח את המכסה, הילדה הג'ינג'ית כבר לא מחייכת, נשאר ממנה רק חלק מהשיער , מגורד ומקולף. אני פותח ורואה חפיסה של שוקולד מריר עם אגוזים וחבילה של סוכריות טופי . אני קורע את החפיסה ושובר שורה של קוביות . אחרי שאני מסיים אותה אני שובר עוד שורה ופתאום המכסה מחליק לי מהיד ונופל על הרצפה ברעש ושובר את השקט של הלילה. אני קופא בלי תזוזה, מקשיב ומחכה. צרצור רחוק בקושי נשמע, מכונית שחולפת בכביש הריק והבית נשאר שקט, אף אחד לא התעורר.
