פרץ דיבר בטלפון כשמשה נכנס למשרדו. והוא לא יכל לשכוח את הקול ששמע אמש כשהתחבא ממש פה מתחת לשולחן הצדדי. למרות שלא ראה את פרץ ואת האישה שאיתו, לא היה קשה לדמיין את מה שעשו פה.
"שב, בן דויד!" אמר פרץ והניח את השפופרת על כנה.
משה ישב , אבל לא אמר מילה, מתכוון לתת לו לנהל את השיחה.
אבל הם ישבו זה מול זה כמו שני יריבים, ולא פצו את פיהם. השקט השתרר כמו קיר ענק.
"מה אתה רוצה, פרץ?" שאל משה לבסוף, מתאפק לא לקרוא לו חנניה.
"בקשר לאמש..." הוא היסס.
"לא מעניין אותי..." ענה.
פרץ הרים גבה ונשען לאחור, משה בהה בכרס הגדולה שלו והרהר. הזעם החל מתעורר בו למרות שחשב שזה באמת לא מעניין אותו. מראה האדישות בפניו של פרץ עורר בו כעס מעוור בלתי נשלט. הוא התרומם...
פרץ לא היה מוכן להסתערות הפתאומית שלו, כמו בהילוך איטי נורה מולו ונכנס בו בעוצמה. פיו התעוות בהפתעה ועיניו עוד לא הספיקו למצמץ כשאגרופו של משה פגשה את כרסו הגדולה. "למה...?" צרח משה בזעם ופניו מאדימים.
אבל פרץ לא הצליח לענות, מעט האוויר שהצליח להכניס לריאותיו הכאיב בצורה שכמעט עילפה אותו. משה רכן מעליו, משך בצווארון חולצתו והחל להטיח אותו כנגד הקיר, החבטה סחטה ממנו צווחה צרודה שהצליחה להכניס פנימה למשרד את כל עובדי הדואר. הם עמדו בכניסה משתאים, עדים לסצנה הלא הכי מחמיאה,
"כמה זמן? תגיד לי פרץ..." חשק משה בשיניו מול פניו המזיעים. מישהו מעובדי הדואר ניסה להפריד אותם, אבל אחיזתו של משה התהדקה. "תענה לי פרץ...! "
"אתה מטורף...!!" צעק פרץ כשבטחונו מתחיל לתפוס תאוצה לאחר שראה את אנשי הבטחון וכל עובדי הדואר ממלאים את המשרד. "תעזוב אותי, זבל!!" התנשם במאמץ.
"תענה לי!!" המשיך משה כאילו לא שמע אותו, "כמה זמן אתה מזיין את שרית?!"
מישהו משך אותו מפרץ בחוזקה מצליח להפריד ביניהם, הוא ניסה להתנגד, אבל כוחותיו לא עמדו לו, וכשהושיבו אותו בכוח על כיסא, חשב שכל החמצן שבעולם לא יצליח להידחס אל ריאותיו, אם לא יניחו לו ברגע הזה.
כתפיו כאבו מהמשיכה הברוטאלית שמשכו שני הגברתנים של הביטחון, וליבו הלם בזעם, מזווית עיניו ראה את פרץ מתנשם, ולוגם מים מכוס פלסטיק שמישהו הביא לו. מישהו פיזר את ההפגנה. "החוצה!!" שמע קול תקיף, אך עדין בצורה שלא תיאמן. "זו לא הצגה, קדימה... החוצה!!"
ואז השתרר שקט מוזר, משה הרגיש מגוחך לחלוטין כשהוא יושב על כיסא, משני צדדיו שני גברתנים ששמרו עליו שלא יתפרץ, פרץ מולו אדום ומזיע וכוס מים בידו, ומלי....
הוא זיהה אותה לפי הג'ינס הכחול. קטנה ומתוקה באמצע החדר, ופניה מביעות תקיפות מסויימת. "אתם לא מתביישים!?" הרימה את קולה. "מתנהגים כמו בגנון?!"
משה בהה בה, עיניה לבשו ארשת כעס ואכזבה. יש לה עיניים ירוקות. חשב לעצמו פתאום. לא מבין למה דווקא עכשיו שם לב לצבע עיניה.
"את שואלת אותי?" כעס פרץ והצביע עליו. "תשאלי את הזבל הזה!!"
המשפט הזה רק הרתיח את משה שניסה להתפרץ שוב לכיוון שלו. אבל הגברתנים של הבטחון הושיבו אותו חזרה לכיסא הנוקשה.
"די!!" דרשה, "מספיק... !! אתם ממש מתנהגים כמו שני ילדים!!"
"בן זונה, פרץ...!" התפרץ משה לתוך המשפט שלה. "אתה מצטייר כקורבן, אני עוד לא גמרתי איתך...!"
"דיי, משה!" עיניה הירוקות של מלי ננעצו בו, היא הביטה בשני הגברתנים שהורידו ממנו את ידיהם, ואז אחזה בזרועו, ולחשה. "בוא...!" בתקיפות משכה אותו, והוא נענה לה בכניעה מוזרה. עובדי הדואר ישבו בעמדותיהם ועקבו במבטיהם אחרי מלי שמשכה אחריה את משה הכנוע - עצבני וכועס מכדי שיוכל להתנגד. "על מה לעזאזל אתם מסתכלים?!" צעק לעברם. ולא הספיק להוסיף את מה שרצה לומר, מלי דחפה אותו פנימה למחסן והושיבה אותו על כיסא. הוא פתח את פיו ...
"שתוק!!!"
אז הוא סגר את פיו מייד.
אי אפשר היה לנחש את מצב רוחה כשהסתובבה בחוסר מנוחה במחסן הקטן וידיה על מותניה, דקה ארוכה עקב אחרי צעדיה הקטנים, וחישב כמו דבילי את השטח של המחסן. ואז הסבה אליו את עיניה הירוקות, עזות במבטן. "אני לא מבינה מדוע אתם צריכים לריב על אישה כמו שני מטומטמים!!" אמרה בקול רם, כמעט צועקת. "זה טיפשי, מגוחך... במיוחד עכשיו כשאתה גרוש ממנה!!"
"מלי..." אמר בעייפות. " את לא מבינה..."
"בטח שלא מבינה..." התעצבנה. "הכי קל לפתור בעיות באלימות. ככה לימדו אותכם...!!"
לפתע בהה בה. "רגע, איך את יודעת?"
"מה אני יודעת?" שאלה מבולבלת.
"שזו היתה הסיבה ש..." והוא לא המשיך את המשפט כשקלט את מלי נושכת את שפתיה במבוכה. אם קודם הביטה בו בעוז, כעת השתדלה לא לפגוש את עיניו החודרות והבוחנות.
"מלי!!!" הוא קם מהכיסא והתקרב, אוטומטית עשתה צעד לאחור אבל לא היה לה הרבה לאן, שקים של מכתבים היו פזורים על הריצפה, והיא נתקלה באחד מהם. "איך את יודעת?" שאל שוב. קרוב אליה, עד שיכלה פשוט לראות את הכעס בעיניו.
"אני לא..." היססה. "אני לא יודעת כלום."
"ועוד איך את יודעת!!" אמר. "איך יכולת לדעת למה אני מת לנפץ לו את הראש..."
"משה," לחשה בייאוש. "זה לא מתאים לך... אף פעם לא התנהגת באלימות, אז זו לא סיבה להתחיל עכשיו."
"אל תשני נושא..." דרש.
"אני לא...!!!" התעצבנה. "ותזוז... אתה חונק אותי!" דחפה אותו ממנה.
מתוסכל התיישב על הכיסא שממנו זינק כשהבין מליון דברים...
שוב נעצה בו מבט, "אתה אידיוט!!" האשימה לפתע.
"מה?" הופתע.
"כולם ידעו!!" ועיניה הירוקות התרוצצו מסביב כאילו חיפשה את הדרך הכי רכה לבשר לו את מה שלא ידע. "כולם ידעו שיש לפרץ קטע עם שרית!!"
כולם ידעו חוץ ממנו. חשב. מלי צודקת, הוא אידיוט.
היא רכנה לעברו, ואחזה בשתי כפות ידיו, אולי מבלי לשים לב, אולי לא התכוונה, אולי לא חשבה מלכתחילה לגעת בו, אבל הוא היה מודע למגע אצבעותיה הרכות, ומבלי לרצות נזכר במשפט שקרא באחד המכתבים של 'כהן' "יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בכפות ידיך, רק למחשבה שידייך יגעו בגופי..." והבין, שהיה מוכן לשבת שעות ולחוש את אצבעותיה של מלי על גופו. אבל היא דיברה אליו, וזה העיר אותו מייד, מצליח לשמוע בקושי את סוף המשפט, "...וזה מיותר." אמרה בקול שקט.
לרגע ניסה לנחש למה התכוונה, אבל היה מותש מידיי מכדי להתחיל בכלל לנסות.
"בוא, אני אכין לך קפה. יש לי שוקולד מריר מעולה בעמדה שלי..." אמרה בחיוך כאילו ביקשה שיחזיר לה חיוך, אך הוא היה המום מכל כך הרבה גילויים שקיבל בבת אחת, שלא הצליח לעוות את שפתיו אפילו לכדי גיחוך מטופש.
"נו..." הזיזה ממנו את ידיה כאילו קלטה לפתע מה עשתה, והתרוממה. "אל תהיה כבד, בוא... אני אכין קפה."
הוא קם. ההרגשה הכללית שלו היתה הלם מוחלט.
הלם, שכולם ידעו ששרית היתה המאהבת של פרץ, או להיפך... הוא היה המאהב שלה.
הלם, שכולם ידעו, והוא היחיד שלא ידע, או שבחר לא לדעת. אידיוט!! נזף בעצמו.
הלם.... שהרגיש טוב כשאצבעותיה של מלי רפרפו על כפות ידיו. והבין שהוא רוצה שלא תפסיק...
הוא מאבד את השפיות, עדיף שירגע.
כשיצאו מהמחסן כולם עקבו אחריהם במבט סקרן, מלי לא עצרה, ולא החזירה מבט. הוא פשוט הלך אחריה. היא תכין קפה, והוא יחשוב וירגע.
