"קט'לה?, איפה את קט'לה?"
שואלת ציפורה ממושבה על כורסת הסלון היחידה, הפונה לטלוויזיה.
היא יודעת את התשובה, כמובן, החתולה ודאי גמרה בליבה להימלט לה מחום הצהריים הכבד ומקרני השמש החודרות את שמשת המרפסת והלכה לה לפוש באחד החדרים המוצלים. אולי במטבח, ואולי אף בחרה לה למשכב את מיטתה הסתורה של ציפורה, שלעולם אינה מסודרת, ובין קפלי השמיכה העבה ניתן להתקרר בשעה זו של היום. בחשבה על המיטה מבטיחה לעצמה ציפורה כתמיד שלהבא – שוב לא תשאיר את מיטתה כה לא מסודרת כמו איזו, איזו... מילא. בגילנו המופלג כבר קשה לשנות הרגלים. יותר מדי מאמץ, כן? היא מרגיעה את עצמה. ובכל זאת, לעת ערב כאשר תשוב למיטתה, מראה, שנשאר כפי שעזבה אותו בבוקר, ידכא אותה מאיזו סיבה עלומה. אל לה להתעצב אל ליבה, אין זה בריא, אך בישבה בדירתה שבקומה החמישית, בחום היום ותחת קולו החורק של המאוורר הישן שמוט'קה תיקן לפני שנים כה רבות והנה מוט'קה כבר איננו אך עבודתו ממשיכה לעמוד איתנה כנגד פגעי הזמן - איתנה וגאה כפי שהיה הוא - המחשבות נודדות, כגלים על פני הזמן, זיכרונות מתבלבלים והיא מוצאת עצמה תופרת רגעים, מנסה להטליא מקרים ושמות לפרצופים ותקופות, והבד אך הולך ונפרם, הולך ונפרם. חורים בשמיכה הבלויה. ונשאר רק לשבת כאן על הכורסא כבכל יום בדירה שמחוץ לזמן, לשבת ולחשוב.
"קט'לה, איה את ולהיכן נעלמת?"
הלכה לפוש מן החום. ואולי ממני, הלכה היא. כשם שהלכו כולם. אל לנו להתמרמר, פייגה, אך נכון הדבר. מוט'קה עזב, זה היה לפני כמה שנים?[
וכבר קשה לה הירידה לגינה המוצלת שמתחת לבניין חסר המעלית, שם יש ודאי נפש חיה להחליף עימה בדברים.
והנה גם דודה ברכה נפטרה לא מזמן. היא הייתה למעשה אחות בעלה, אך נקראה הדודה בפי הילדים.
כאלה היו לי, לא, היא מתקנת בתשומת הלב, יש לי, שלושה.
וגם הם גדלו ובגרו והתחתנו, ועזבו את הבית. ומשעזבו, עזבו ואינם עוד.
ואני סבתא גאה גם לנכדים, היא מזכירה לעצמה, ואף ראיתי אותם פעמיים או שלוש, ילד וילדה, בן ובת. בני כמה? ומה גילם כעת? .....
לא הייתי אמא טובה. לא זכרתי ימי הולדת.
כבר גמרה בליבה לסגור את המאוורר ולקום ולהדליק את ממזג האוויר, כפי שהיה קורא לו מוט'קה, שאת שלטו למרחוק איבדה זה מכבר, אך הנה היא עוד יושבת במקומה כנטועה בו שכן אם תסגור המאוורר לא יהיה עוד קולו החורק מפר את דממת דירתה. ובכלל המאמץ גדול מידי. לפני שאקום, היא מחליטה, אדליק את משדר הטלוויזיה, למען ירעיש כדרכו, ורק אז אסגור המאוורר. ואולי נחכה עד שנצטרך גם כך להתפנות ובכך נחסוך מאמץ מיותר?
אין לזלזל בכך בגילנו ואף יש לזכור ש
הטלפון מצלצל וקוטע את חוט מחשבתה. הטלפון מצלצל? הצליל כמעט זר לה.
היא שולחת מבט חטוף לעבר שעון הקיר, ולרגע מתכעסת. מי מצלצל בין שתיים לארבע כך כמו איזה ברברי? דברים בהחלט היו שונים בזמננו, מתמרמר לו איזה קול פנימי. אך היא נרגשת ומתאמצת לקום. רק שלא יינתקו לפני שאענה, היא חושבת, ואפילו אם זו שגיאה שבחיוג. קשה עם הטלפונים של היום וכפתוריהם הקטנים והנה אני מגיעה ומרימה את השפופרת.
..."הלו? בית... בית משפחת צוקרמן."
מהצד השני נשמע קול.
"אמא? זה אפרים אמא. את שומעת?"
קולה משתנק והיא אינה יכולה לחשוב מה לומר. רק שלא יפרש לא נכונה את שתיקתנו.
"אמא?"
- "כן, כן, מדברת." היא עונה. שלומיאליות שכזו, היא חושבת.
"אמא, חשבתי. אולי ניפגש, את יודעת, ככה..., סתם... סתם ככה לדבר? את חושבת שנוכל? לדבר?"
ליבה גועש והיא אוחזת בשפופרת בשתי ידיה, בחזקה, כאילו מפחדת לאבד איזו מתנה יקרה מפז.
הוא יגיע. הוא יבוא עוד שעה. הוא בא.
עלינו להתכונן.
"קט'לה, בואי הנה תיכף ומיד!"
החתולה מגיעה בהיענות לקולה הנרגש של ציפורה כמזהה תכונה באוויר, תכונה חיובית, שודאי חובה בקרבה ארוחה קרבה.
מזנקת לעמדתה על השולחן, קט'לה מתחככת בבטנה של ציפורה ומחזרת אחרי בעליה כדרכה.
ציפורה מרימה אותה אל מול פניה ומכריזה ברשמיות:
"דעי לך שאורח בא לבקרינו, קט'לה, אכן כן. עלינו להיראות במיטבנו למענו שכן זה אפרים שלי."
היא מטלטלת בהתרגשות את החתולה באוויר מול פניה. "אפרים שלי הנה הוא בא."
"עלינו להחליק את פרוותך במסרק, ואף להחליף את החלוק הבלוי הזה. אך תחילה – תחילה שומה עלינו לסדר את המיטה."
את החתולה היא משחררת לדרכה וניגשת למלאכה.
מתחילה, ואת השמיכה הכבדה מניחה על השידה. גם את הכרית הגדולה מניחה היא שם, ולאחר היסוס קל - גם את הכרית מצידו של מוט'קה של המיטה.
ואז מקלפת את הסדין הישן ומחליפה בחדש.
מותחת ומיישרת ושוקדת על כל קפל וקפל למען תימתח יריעת הבד ותתיישר.
כך היא עובדת ועובדת עד שסדינה החדש מונח לו בשלמות במקומו.
את השמיכה היא מקפלת בדיוק רב באמצעה, אזי מקפלת שוב ומניחה במדויק בפינת המיטה, ומשאינה מרוצה מן התוצאה חוזרת על מעשה זה פעמיים שלוש.
אחר תופחת בכריות על מנת לרעננן את צורתן הבלויה.
החתולה באה להתעניין במעשיה ומתחככת ברגלה.
"הו, את צודקת, קט'לה, אין לנו זמן רב, בקרוב הוא יגיע, כן? ועוד רבה מלאכתנו."
היא משיבה את הכריות, דואגת לא להתבלבל ולהשיב למוט'קה את הכרית שלו, שלו ולא שלה, המשומשת כל כך כבר.
מחליפה את חלוקה בבגד נאה, שנשאר שכוב בארון שנים רבות ללא שימוש, ואף אודם היא מורחת על שפתיה ורצתה גם לשים שאר תמרוקים אך לא מצאה עוד בדירתה.
בהתרגשות הכינה לקט'לה קערת אוכל משאריות ארוחתה אתמול, ומשנעמדה החתולה במקומה על השולחן כדי לזלול, אז הייתה נינוחה ונכונה לסירוק.
ואשים גם קומקום על האש, ואם ירצה אחלוט תה או אולי קפה, מסופקני אם יש לי קפה אך האם אתאמץ וארד למכולת? ואולי יארך הדבר זמן רב מידי וכשיגיע לא אהיה, מה אז?
אוותר אם כך על הקפה, ואולי אף אבטיח לו שאם ישוב ויבקרני בשנית, אזי יהיה קפה על שולחני, למרות הכל חיה אני בגפי ואני אינני חובבת קפה, היא מצטחקת, "ואת ודאי וודאי שלא, הלא כן קט'לה שלי?"
החתולה מרימה את מבטה לרגע מארוחתה אך משמבינה היא, כדרך חיות המחמד, שאין תוכן אמיתי לשיחה זו, חוזרת להתרכז בצלחת שלפניה. עוד נשאר אך לטאטא מעט, קט'לה משירה שיער כה רב בתקופה זו של השנה, והנה השעה קרבה ואפרים קרב עימה, הנה תיכף יתדפק על דלתה והיא תפתח לו והם ישבו והם ידברו והם ישתו תה והיא תבטיח לו שאם רק ישוב לבקרה בשנית אזי גם קפה יהיה על שולחנה והוא ידרוש בשלומה כי אחרי הכל, אחרי הכל היא אמא והוא בן והיא לא לבד והקומקום כבר מתחיל לשרוק ולהפר את הדממה שבדירתה שגלשה דרך פלאים אל תוך הזמן והעכשיו, ואפרים, הוא יהפוך דירתה לביתה, ויהיה לה לבן והם ישוחחו והקומקום כבר שורק, רותח מתרתח על שאין מורידים אותו מהאש וציפורה העולצת אוחזת בידית העץ דרך מגבת המטבח לבל תיכווה ידה כי בגילנו אין לזלזל בדברים שכאלה ומה זה? שריקת הקומקום החרישה את צלצול הטלפון. כמעט בפזיזות מניחה היא את הקומקום על הכיור וממהרת אל השפופרת, אותה תאחז בשתי ידיים.
"לכי, עזבי אותי לנפשי, קט'לה".
היא ישובה על הכורסא.
לא יגיע. לא יהיה. החתולה נשכבת בחיבה בין כפות רגליה להתכרבל.
נו, שוין. אין דבר. אומר הוא, אולי יבוא מחר.
והיא מהנהנת ואומרת, ודאי, מבינה. מסור ד"ש ואהבה. ונשיקות גם. כן. יום טוב, כן?
הדירה שוב נתלשה לה אל מחוץ לזמן, ציפורה בכלוב, מוזר שכזה. חוזרת להתכסות להצטעף בשמיכה בלויה, חורים וטלאים, תלאות יומה.
מילא, אל לנו להצטער, אין הדבר טוב בגילנו. לעת ערב, רק הערב, לכשתשכב לישון, תחכה לה מיטתה מסודרת ורעננה. והיא תקפיד לישון רק על הצד שלה, לצידו הריק של מוט'קה שלה.
