פעם כשהייתי ילד הכל היה בסדר, הייתי נסיך, בלי דאגות אפילו עבדים היו לנו, לא כושים.. יהודים. קצת חכמולוגים האמת אבל בסדר בסך הכל. כל פעם שאבא שלי פרעה (שלא להתבלבל עם השם שלי שהוא גם פרעה אבל על שם סבא) היה נותן להם לבנות בית נגיד הם היו מתחילים יפה אבל אז הם היו מתעצלים ובכל שכבה נוספת היו שמים פחות אבנים, כאילו שלא נשים לב שהבניינים יוצאים משולשים, לא נורא, אנשים דווקא חשבו שזה יפה, אבל מי ילך לגור בבית משולש, אפילו תמונה אתה לא יכול לתלות על הקיר.
יום אחד הביאו איזה ילד לארמון, דודה מצאה אותו בנהר או משהו, ילד מכוער, עם זקן, מההתחלה לא אהבתי אותו, הוא גם היה מגמגם המעצבן. כשגדלנו קצת הוא התחיל להסתובב יותר מידי עם העבדים משום מה, אבל אני מה אכפת לי, כל עוד הוא לא מתרוצץ לי בין הרגליים שיעשה מה שהוא רוצה
כשסוף-סוף הגיע היום המאושר שבו נהייתי למלך נולד לי בן, התלבטתי איך לקרוא לו אבל בסוף קראתי לו פרעה כמחווה לאבא, הרגשתי שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר עד ש.. המשה הזה התחיל להציק לי:
"ש..שש..שלח את עמי!" גמגם משה פתאום באיזה יום אחד
"מה?" שאלתי
" ש..שש..שלח את עמי! אל תעשה כאילו לא ש..שש..שמעת אותי." גמגם שוב
"מה אתה רוצה ממני נודניק?"
" ש..שש..שלח את עמי!" חזר משה
"לא רוצה" עניתי בהחלטיות למרות שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר
"לא צ..צריך, אל תתת..תע..תעשה טובות" נעלב משה והלך.
"כבודו" אמר לי היועץ אחרי כמה דקות, "כל המים ביאור הפכו לדם."
"ביאור? אולי זה מהכביסה, ירד הצבע?" שאלתי
"לא, לא. זה דם!"
"דם של מי?" שאלתי "למה?"
"אין לי מושג" ענה היועץ
"אז לך תברר!" צעקתי
איך שהוא יוצא, מי נכנס? נכון.. הקרצייה.
"ש..שש..שלח את עמי!"
"די משה, עזוב אותי יש לי מספיק צרות גם בלעדיך"
הלך.
למחרת היועץ העיר אותי וסיפר לי שנגמר הדם אבל יש מכת צפרדעים על מצריים.
"מזתומרת?" שאלתי
"זאת אומרת שיש מלא צפרדעים" ענה
"טוב נו מה הן כבר יכולות לעשות, לנשוך אותנו?"
ביררתי עם הטבח המלכותי אם הוא יכול להכין מהן משהו ועם כמה אני בז לצרפתים, דווקא יצא טעים, די התבאסנו כשנגמרו הצפרדעים.
למחרת דפיקות בדלת:
"כן?" עניתי. משה נכנס.
"מה המצב מושיקו?"
"ש..שש..שלח את עמי!" גמגם משה בפעם המי יודע כמה.
"תגיד משה, מה יש לך? אתה שם לב שזה המשפט היחיד שאתה ממלמל בשבוע האחרון, שכחת לגמרי איך מדברים?" לא סיימתי לדבר והיועץ נכנס בריצה לחדר:
"פרעה.. פרעה! כל מיצריים מלאה כינים" צעק
"נפתחנו אה?" שאלתי אותו, "פרעה..? מה אני חבר שלך?? מה עם הוד מעלתו וכל החרטה הזה, קצת כינים ואתה נשבר, חוץ-מזה מה אכפת לך כינים, בין כה אנחנו קרחים!"
"אה.. וואלה, לא חשבתי על זה" מלמל היועץ ויצא.
"איזה יועץ מעפן, אה?" אמרתי למשה
"כה אמר אלוהי העיברים ש..שש..שלח את עמי ויעבדוני" אמר משה בקול
"העיברים?..מה לך ולאלוהי העיברים?" שאלתי בפליאה
"אני עיברי" ענה משה "ואם מאן אתה לשל..ל..לשלח, יד יהוה במקנך-ערוב ודבר כבד מאוד!"
"מה?? אתה רוצה להגיד לי שאתה קשור לכל הבלגן הזה שהיה עד עכשיו!" צעקתי "אתה דפוק בשכל, אתה יודע איזה כאב ראש עשית לי, למה זה טוב?"
"אז ש..שש..שלח את עמי"
"די עם זה כבר!" התעצבנתי "מה שלח? מה אתה מבלבל את המוח מי יעבוד מי? החרטומים? יאללה עוף לי מהעיניים לפני שאני נותן לך איזה אחת לראש"
אני לא מאמין שהדפוק הזה אחראי לכל זה.. ואם באמת האלוהים שלהם כ"כ רוצה אותם והוא באמת כזה מכשף גדול למה הוא לא עושה קסם אחד במקום כל התעלולים המטופשים האלה ופשוט מעלים אותם לאן שהוא רוצה וסוגר עניין..
כשהגיעה מכת השחין אמרתי למשה שיפסיק את ואני אשלח את עמו.
הוא באמת הפסיק, אז שילחתי.
זובי שילחתי.
משה נכנס בעצבים,"אמרת ש..שת.שתשלח!" צעק
"סתם, צחקתי" אמרתי
משה התעצבן ואמר "הנני ממטיר כעת-מחר ברד כבד מאוד אשר לא היה כמותו!"
"מה?" צחקתי, "ברד, זה העונש? איזה פחד אני משתין בחצאית ממש, חוץ מזה כעת-מחר? תחליט, או כעת או מחר."
למחרת באמת ירד ברד חבל על הזמן, כל כדור בגודל של פינג-פונג, זה באמת יכל להיות מסוכן אם האלוהים שלהם לא היה כ"כ לחוץ להרשים, הוא באמת עשה משהו מיוחד, עם כל גוש ברד ירדה גם להבה של אש סטייל הפסל של אגם, מה שהיה די מפחיד אבל לא כל-כך פרקטי, הוא כנראה שכח שמים ואש לא מי יודע מה הולך ביחד, ככה שעד שהברד הגיע לאדמה הוא כבר נמס מהאש והפך למים שכיבו את האש, כך שבגדול ירדו עלינו מים פושרים ודי נעימים אפילו.
ואז הגיע הארבה שאמנם נשמע נורא אבל זה כולה כמה חרגולים בבת אחת.
המכה הבאה הייתה כבר ממש טיפשית, "מה העונש הפעם" שאלתי את היועץ
"אה.. לילה!" ענה.
"מה לילה?" התפלאתי
"לילה, חושך,אפלה."
"חושך? אז איך אני רואה אותך?" שאלתי
"ברור שתראה אותי, הלפיד בוער, אבל בחוץ חושך אימים."
"תקרא למשה" אמרתי
"למה אתה לא מפסיק עם כל השטויות האלו" שאלתי את משה כשהוא נכנס
"כי מ.ממ..ממאן אתה לשלח את עמי" גמגם
"מה ממאן?" אמרתי "כבר שילחתי אותם, אתמול!"
"מה??" הופתע משה
"שמעת אותי, הם כבר לא פה!" אמרתי
"אז איפה הם?" צעק משה
"אנערף, אני יודע לאן הם הלכו.."
"איך יכול להיות," נלחץ משה "איך אני לא יודע מזה כלום?!"
"ברור שלא תדע" עניתי "בגלל החושך, לא רואים כלום, תפסיק את החושך ותבדוק, אולי עוד תספיק לתפוס אותם"
והוא באמת הפסיק האהבל. כמובן שהוא חזר לארמון אחרי שתי דקות, כולו אדום.ן
"מ..מ..מה א..תה חו..חו.חושב שש..שש..א..אני ט..ט..טי..טיפ..."
"טיפש?" שאלתי
"כ..כן" ענה משה
"מה פתאום." היתממתי
"אז למה אמרת ש.שש..ששלחת את עמי? ע..עכשיו ראיתי שהם עדיין פה!"
"עדיין פה?" שאלתי בפליאה מעושה
"כן!" צעק משה
"אופס! כנראה ששחררתי עם אחר, סליחה."
"אז עכשיו תשחרר את עמי סוף-סוף?"
"לא יכול, מצטער!" עניתי. "אני לא יכול לשחרר שני עמים אחד אחרי השני, חבל דווקא רציתי.."
פתאום משה קם ואמר "ועברתי בארץ מצריים והכיתי כל בכור בארץ מצריים, אני יהוה!"
"מה הוא הולך להרביץ לנו עכשיו? ממש בוגר!" אמרתי
"כשהוא אומר להכות הוא לא מתכוון להרביץ, הוא מתכוון להרוג!" אמר משה מבלי לגמגם כלל.
"אתה רציני?" שאלתי בדאגה
"כן." ענה משה והלך
קראתי לחרטומים לישיבת חירום:
"טוב, יש לי שתי שאלות אליכם" אמרתי לחרטומים "אתם חושבים שאני צריך לשחרר את היהודים? האלוהים שלהם אמר שהוא יהרוג את הבכורות שלנו."
"נראה לך שהוא יהרוג?!" הרגיע אותי החרטום הראשי "לא ראית איזה מכות מגוחכות הוא נתן עד עכשיו, הוא לא מסוגל למשהו רציני!"
"ומה השאלה השניה שלך מלכנו?"
"אה.. מזמן כבר רציתי לשאול אתכם, מה זה לעזאזל חרטומים? איזה מן שם זה?"
"נוו..? מה, אתם לא יודעים?" התעצבנתי כשהם לא ענו
"האמת ש.. לא." מלמלו החרטומים בבושה "אבל אנחנו יודעים דברים אחרים"
"טוב, לי אישית זה נשמע כמו שילוב של חרא ומטומטמים!" התרגזתי "אני הולך לישון ולטובתכם אני מקווה שאתם צודקים."
בלילה התעוררתי למשמע זעקות-אבל שנשמעו מכל רחבי מצריים, לא יכול להיות! אמרתי בלב, אבל חששותיי התממשו.
"אתם מפגרים!" צרחתי על החרטומים, למרות שגם אני לא האמנתי שהוא ירצח אזרחים חפים מפשע ככה סתם, "אני מעיף אותם עוד היום! האלוהים שלהם מטורף לגמרי, מה הוא הורג לי אנשים כמו איזה טרוריסט, תביאו לי את המשה הזה, עכשיו!!"
"אתה לא מתבייש?!" צעקתי עליו, "לרצוח אנשים בגלל ויכוח פוליטי? אין לכם לב?!"
"אמ..אמ..אמרתי ל..לך!" ענה משה
"יופי שאמרת אידיוט!" צעקתי "האלוהים שלך שולח לי אותך כולך מגמגם וצולע ומצפה שאני אתייחס אליו ברצינות? טוב יאללה עופו לי מהחיים!"
שלחתי אותם לכל הרוחות לפני שהאלוהים שלהם ייזכר שגם אני בכור.
"לאן הם הלכו בכלל?" שאלתי את החרטומים אחרי כמה ימים
"למדבר" ענו.
"מה יש להם לחפש במדבר? בטח מלא נחשים, שילכו יותר טוב! סוף סוף אפשר לבנות בתים נורמלים ולא משולשים מעפנים."
"מה יותר טוב?" אמרו החרטומים "הם גנבו לנו כמעט את כל הזהב!"
"זהב? נבלות! בואו נרדוף אחריהם לפני שייעלמו, אנחנו הרי חייבים את הזהב הזה, אחרת איך נבנה את כל החתולים הגדולים האלה שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתם."
יצאנו לרדוף אחריהם, מצאנו אותם עומדים מול הים ולא יכולים ללכת לשום מקום, בין המצרים, תרתי משמע. בשביל מה הם הלכו? בשביל לעמוד מול הים כמו איזה מוכר גלידה דביל?!
פתאום הים נפתח, מול העיניים שלי נשבע לכם, בטח עוד פעם האלוהים שלהם עם הדאווינים שלו, במקום לעשות להם איזה גשר כמו בנאדם נורמלי, ההוא פותח להם את הים, יש לכם מושג איזה עומק זה? הם צריכים עכשיו לרדת עד הקרקעית ואז לעלות לצד שני זה כמו לטפס הר, מה רע בגשר.. בקיצור נכנסנו אחריהם, מה נעשה, איך שאנחנו נכנסים... נו אתם יודעים את ההמשך- "ופרעו וחילו טובעו בים.." מה טובעו? איזה טובעו, מה אתם מאמינים לכל מה שכותבים, מה, אנחנו לא יודעים לשחות? אז נרטבנו קצת, מה קרה?!
היום, אחרי שאני מת כבר הרבה זמן, פגשתי את משה במקרה בשמיים:
"נו?" שאלתי אותו "בנוסף לכל המעלות שלך שמעתי שאתה גם נווט גדול, 40 שנה ממצרים לישראל זה הספק יפה ללא ספק!"
"א..אל ת..ת.תצחק עלי, נראה אותך ב..בלי מפה במדבר."
"בצחוק," אמרתי "מה אתה נעלב לי עכשיו"
"סתם, היום הצצתי קצת למטה לראות מה קורה בארץ המ..מובטחת עלק, היה כבר עדיף להשאר אצלכם ת..תאמין לי."
"לא נורא מושיקו, יהיה בסדר, אבל תזהר אלוהים בא, שים כיפה, מהר!" צעקתי
"מ..מ.מה? מה? א..איפה?" נבהל משה.
"סתאאם.."
