מלי הכינה לו קפה שחור. לא שאלה איך הוא שותה אותו, וטוב שכך. הוא לא היה במצב רוח להעריך כישורים של הכנת קפה, או טעם של קפה בכלל, במיוחד לא עכשיו. אבל הוא הניח שזה בסדר, טעמו היה מתוק, ואולי דווקא בגלל טעמו חש שהוא זקוק לאיזושהי מתיקות בחייו.
משה ישב על דרגש מסתובב, ואחז בכוס בשתי כפות ידיו. מסתובב על צירו בחוסר מנוחה.
"למה את מסתכלת לי כל הזמן בכפות הידיים?" שאל לפתע.
מלי בהתה בו, והוא לא היה בטוח אם היא מסמיקה או לא. "אני מניחה שאולי בגלל שבעיני זה הדבר הכי סקסי בגבר." ענתה מושכת בכתפיה.
"סקסי? ראית יותר מידיי סרטים קיטשים לאחרונה..." חייך בסקרזם, מתאפק לא לצחוק בקול רם ולועג.
היא קלטה, הבינה שהוא צוחק עליה, ורגשות אשמה החלו שוטפים אותו על שצחק עליה, לפני מספר דקות פיזרה את ההפגנה הקטנה שהתאספה במשרד של פרץ, הכניסה אותו למחסן וניסתה להחזיר את כבודו האבוד, הרחיקה אותו מפרץ לפני שהיה מואשם ברצח הראשון של חייו. והוא יושב מולה כמו שמוק וצוחק עליה. זו התודה שלו.
"אולי!" התרגזה, והפעם הציף סומק את לחייה. "אולי רואה יותר מידיי סרטים קיטשים, אבל בטח שלא הולכת מכות עם הבוס, באמצע היום, באמצע עבודה..."
משה לא ענה.
"למה שלא תעשה את זה כמו גדול?" נזפה. "למה שלא תארוב לו בפינת רחוב, ותירה בו מטווח אפס?"
"את.. לא נורמלית." הצליח ללחוש בחרטה.
"ברור!!" ענתה וסידרה את ערימות המכתבים הרשומים, את הניירת שהתערמה לה בעמדה בה עבדה. "אני לא נורמלית..."
"מלי, מה את רוצה ממני?" התפתל. "למה את כועסת כל כך?"
היא התנשמה. "אני לא כועסת."
"את כן..." החזיר.
"אתה הולך איתו מכות באמצע היום.... מה חשבת לעצמך?" שאלה. "רצית לקבל צל"ש על זה שדפקת לו אגרוף בבטן בגלל אישה?"
"וואוו.... רגע!!!" התלהט והתרומם מהכיסא, מלי הרימה אליו את מבטה, ובהתה בעיניו היוקדות. "ראשית, זה לא בגלל אישה. ושנית..."
"אז בגלל מה זה בדיוק?" קולה היה שקט ועייף. "בגלל העלבון שבגדו בך...? בגלל ששרית בגדה בך עם פרץ? זה נדוש, משה. אתה כבר גרוש ממנה, תפסיק לעמוד במקום, תעבור הלאה, תמשיך לחיות...."
"דווקא עם פרץ...." מלמל בחוסר אמון והתיישב שוב. "מכל העולם, דווקא פרץ...."
שנייה ארוכה בהה בבוץ שנשאר בתחתית הכוס, והרהר על מליון דברים.
"תביאי סיגריה!" הרים את מבטו אליה, וקלט אותה בוחנת אותו.
"אתה לא מעשן..."
"וואללה..." כעסו התפוגג לו לאיטו, ותחושה מוזרה אחרת החלה ממלאת אותו. מעיין תסכול עייף . "כל העסק המחורבן הזה עושה לי חשק לניקוטין."
"רוצה עוד קפה?" שאלה. "יש לי שוקולד מעולה."
"כן, אולי קצת קפאין..." הסכים, "ואולי גם שוקולד..."
מלי פתחה את המגירה והוציאה חפיסת שוקולד מריר שוויצרי. "אני אלך להכין קפה..." אמרה שנייה לפני שטרקה את המגירה, מפספסת את אצבעותיו במילימטר כי לפתע שלח יד פנימה והיא פלטה קריאת הפתעה. "מה...?"
"ר ג ע !!!" המגירה עצרה, ידו היתה תחובה עמוק בפנים, והוא הביט בה אוחז במבטה.
מלי שתקה. הניע את פניו הצידה כאילו שאל אותה משהו בשתיקתו.
היא בהתה בו. "מה?!"
"תגידי לי את!!" ענה.
"מה יש לי לומר לך?" היתממה. "אתה מוכן להוציא את היד שלך מהמגירה שלי?" שאלה, וגוון קולה השמיע רישמיות משונה. הוא היה בטוח שהיא רועדת, הוא שם לב שנשכה את שפתה התחתונה. הוא הוציא את כף ידו מתוך המגירה, מלי טרקה אותה בעצבנות, אבל עיניו עדיין אחזו בעיניה, כאילו ריתק אותה למקום.
"מלי...!!"
"מה...?!"
"מה עם המעטפות?"
"איזה מעטפות?" כיווצה את גבותיה.
"הכחולות... שנמצאות אצלך במגירה..."
היא השתעלה, נבוכה מעט. ורק אז הזיזה את מבטה ממנו כאילו אותו קסם שאחז בעיניהם פג בשנייה. "אתה יודע...!!" לחשה והישירה מבט אל עיניו.
"מה אני יודע?" התבלבל. "אני לא מבין... "
"אתה יודע בדיוק מה עם המעטפות..." השיבה מהססת.
"לא!!!" הוא אחז בזרועותיה ולחץ, כמעט מטלטל אותה. "אני לא יודע.... ספרי לי!!"
מלי עיוותה את פניה. "דיי, משה. אתה מכאיב לי!!!"
"את שולחת את המכתבים לכהן..."
"על מה אתה מדבר לעזאזל....?" ניסתה להתנער מידיו הצובתות והמכאיבות. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר...."
"ועוד איך את יודעת!!!" השיב בכעס, "כל שבוע מכתב אחד. כל שבוע מזויין... בלי להתייאש!"
בפראות הזיזה את אצבעותיו הצובתות. "אתה לא נורמלי!!" הרימה את קולה, ושפשפה את המקום שבו הכאיב לה. "שלא תעיז לגעת בי, אתה מבין?" הזהירה. "מה קורה לך? אתה משוגע?"
משה העביר את אצבעותיו בשיערו ונאנח. "אני מתנצל, מלי. לא הייתי צריך להגיב ככה."
מלי עיסתה את המקום שבו צבת אותה, ושתקה. "תלך מכאן!!"
הוא בהה בה. "רק תגידי לי, מה לך ולמכתבים של כהן?"
"על איזה כהן אתה מדבר, לעזאזל?" התעצבנה. "אני לא מכירה את כהן, ואני לא יודעת על מי אתה מדבר... התחלת להתחרפן?" כעסה. "אתה מופרע.... אם זה מה שקורה לך אחרי שאישה עוזבת אותך לטובת הבוס שלך!!" עיניה רשפו בזעם. "עכשיו תסתלק מכאן, מייד!!"
