מחוץ לארון הזכוכית ישבו שבעת הקטנים אוחזים בדפנות הארון ומנסים להזיזו, לשוא. מחפשים פתרון לשלגיה החיוורת, די מודאגים מהמצב. היא שכבה יֵשֶנַה ובקושי נשמה. כבר יותר משעתיים. יודעים שיש צורך לקחת אחריות, אבל בינתיים אף אחד עוד לא הציע הצעה ראוייה לשמה, אף פתרון לא נראה באופק. צריך לחפש את הנסיך הגואל, טוב, על זה כולם כבר מסכימים. סיפרו עליו שהוא מנשק ברכות עוצמתית שלא משאירה אף אחת אדישה, אפילו את היפיפייה הנמה העיר לפני שנה. ככה בכל אופן סיפר הראי. זקן זקן, אבל עיתונאי ממולח, ידע רכילויות מדרגה ראשונה. כך ידעו למשל ש'אם חורגת' נסעה לצרפת ועברה מתיחת פנים כדי להיראות צעירה, ולא פעם אחת. ואת התפוחים המפורסמים שלה יבאה ביבוא אישי מתורכיה. כן, זכור להם ה'סקופ' המיוחד שהראי שחרר לאקרנים.
כל הלילה חיפשו את האיש שמנשק, אף אחד לא ידע לאן נעלם... יצא השכם בבוקר על סוסו הלבן, ומאז נעלמו עקבותיו. תוהים אם הוא לא מיושן מעט כשעדיין התעקש לרכב על סוס, אחרי שכולם כבר מזמן עברו למכוניות. כל קריאה נואשת לעזרה מהראי הזקן עלו בתוהו. יש לו עוד דברים שעליו לסקור, כמו סיקור נשף מפורסם של נסיך אחר, רכילות חדשה מספרת שמצא את בחירת ליבו, סיפור אהבה שנולד עם סנדל מוזהב. התקשרו בדחיפות אל ה'פייה' האגדית, ביקשו הינף קטן במקל הקסמים שלה, אבל היא עסוקה, כך אמרה. עסוקה בבניית מרכבה מחומרים טבעיים של דלעת וענפים. עוד אחת מקובעת מהדור הישן. ובינתיים 'ניקו' את כל התפוחים מהאיזור ועד קילומטר אחד ממנה, ליתר ביטחון. את התפוח הנגוס שלחו למרכז הרעלים הארצי כדי שיפענחו את מרכיבי הרעל, וימצאו את תרופת הנגד, בינתיים חיכו לחסדי הנסיך המפורסם, ולעונת האפרסקים.
הלוך ושוב גמעו את מרחקי הדשא, מפצפים את העלים היבשים תחת רגליהם הקטנות. וריח הדשא מדגדג את האוויר, ועוברות השעות, ושלגיה עדיין ישנה. קולות הנחירות נשמעו למרחוק. קיוו אולי הקול הזה ימשוך אליהם את צעדי הנסיך, אך ללא הועיל. חוץ מתלונות השכנים על הרעש, לא קרה שום דבר מסעיר. ושוב מציצים לראות את נשימותיה, ושוב היא לא זזה, כמעט האמינו ששפתיה נעות. אבל יודעים שרק הוא יצליח להעיר אותה, את הנמה. הבינו גם מהר מאוד שהזמן הולך ואוזל.
בשעה הראשונה, מייד כשנרדמה, הזמינו רופא. בדק את הדופק, ואת פעימות הלב, אמר שלא נתקל מימיו במקרה כזה, ובעצם לא הבין כמעט כלום בדמויות אגדתיות, אף פעם לא טיפל בהם. השאיר כרטיס ביקור ליתר ביטחון, 'ד"ר דוליטל, לשרותכם.' אם במקרה יתקלו בחיה פצועה, גם במקרה של דגים הוא מתעסק.
וכבר עברו יומיים, והשמועה אומרת שהנסיך הכריע את הרעים בדרך, טיפל בדרקונים, ובשאר מזיקים. את הכל שמעו מהראי הזקן, הוא תמיד ידע הכל. אבל בהקשר הדרקונים הם חשדו שהוא סנילי מכדי לזכור שכבר מליוני שנים אין למצוא דרקון אחד בסביבה. אז לקחו את דבריו בערבון מוגבל, זוכרים את היום שהכתיר את שלגיה למלכת היופי של הממלכה, כבר אז שמו לב שהתבלבל בנאום ההכתרה, והקריא את מגילת העצמאות בהתלהבות יתרה - עד שמישהו הבין את הטעות, דחף אל מול פניו את קלף ההכתרה, והוא הסמיק מבושה.
בלילה ישבו כל השבעה מסביב לשולחן. המון נוסחאות ותגליות התנוססו מעל דפים מלאים בכתב קטן וצפוף. מסלול הנסיעה של הנסיך הוגנב להם בחשאי, והם ידעו את השעה המדוייקת של תחילת המסע. דנים בשקט למצוא פתרון נאות, כדי לשים סוף למשבר הנורא. הכל בשקט בשקט כדי שהמלכה הנוראית שכינוייה 'אם חורגת' לא תשמע את פרטי הדיון. וגם כדי שאי אילו מרגלים לא ישמעו את מה שאסור להם לשמוע. גילו שהם אובדי עצות... הנסיך מתעכב, וזה התחיל להדאיג. שוקלים אם לערב את שירותי ההצלה הקונבנציונלים, ואם תקציבם עומד בזה. לא!! הם לא יעמדו בהוצאות מסוג זה. ו"אי המטמון" שייך לאגדה אחרת, המסלול לשם רצוף מכשולים... ובכלל, כבר הסכימו פה אחד שהראי הזקן סנילי, ולא מדוייק. לבסוף, החליטו שהשכם בבוקר יצאו לתחנת המשטרה, הישר למדור לחיפוש קרובים.
אחרי שעה של המתנה, התאכזבו כשהתורן סיפר להם באדישות שכבר מזמן אין בנמצא נסיכים. ושאם הם רוצים לקרוא אגדות, אז המקום הכי נכון למצוא אותם הוא רק בספרייה. עייפים ותשושים חזרו לארון הזכוכית, ובהו בשפתיה החיוורות. שעה עברה, ועוד אחת. השמש כבר עמדה לשקוע, גמד אחד הציע לכוון שעון מעורר, שני הציע להעביר בושם בין נחירי אפה, שלישי אמר שאולי כדאי לחייג 101, בטלויזיה הוא ראה שיש מכשירים חדישים להחייאה. ובעודם מתווכחים מהי ההצעה הטובה ביותר נשמע צלצול בדלת, ושקט השתרר בבית הקטן. אף אחד לא העז להפר אותו. הביטו אחד בשני, ועוד צלצול אחד נשמע.
אחד מהם ניתר ורץ... כדי שחלילה לא יפספסו את המזל. והדלת נפתחה לרווחה.
הוא לא נראה כמו נסיך, לא לבוש כמו נסיך, וגם לא יפה תואר כמו נסיך. בגדיו מקומטים ומלוכלכים. שערו פרוע. והוא גם לא כל כך צעיר. "שעות עד שמצאתי את השביל...." התלונן. "וגם חנייה לסוס האצילי שלי לא מצאתי..."ועוד לפני שסיים את רשימת תלונותיו, משכו אותו הגמדים פנימה, ודחפו אותו לארון הזכוכית, לפני שיתחרט. "עכשיו, נשיקה...!!" ביקשו. עיניו נפערו באכזבה וחוסר התלהבות. "ומה עם הכנסת אורחים?" שאל. "מה עם קצת אוכל...? שתייה...?" דחפו עוד קצת לכיוון הארון. "כן, כן..." הבטיחו. "אבל קודם נשיקה...!" והוד מלכותו המקומט, שלא נראה כמו נסיך ולא לבש כמו נסיך, ענה בעקשנות. "ומה עם מנוחה קצרה?" גמד אחד אחז במעילו המרופט, שני אחז בשרוולי מכנסיו. "כן, כן... אבל קודם נשיקה!!" הוא לא אהב את כיוון התפתחות הדברים. והלך בחוסר רצון לכיוון הארון. מחשב מהר מה הוא מרוויח מזה, או מה הוא מפסיד מזה. הסתכל עליה, דווקא יפה. חשב. אבל מה הוא צריך עכשיו אישה ושבעה גמדים...? פיהק בעייפות ומתח את כתפיו. "אולי מחר?" הציע. "אני עייף..." ושלח מבט פנימה, למצוא את המיטה. "והאמת היא, שאני קצת רעב." אז כל השבעה הקיפו אותו, "קודם נשיקה!!!" ביקשו כולם. וברגע שכזה הוא מוכן להבטיח הכל, רק שיתנו לו משהו לזלול. "או קיי, או קיי..." נלחץ כשהחלו דוחפים אותו לארון... והעלמה ישנה לה שם בשלווה, קצת חיוורת, אבל מי מתעמק. למה נדמה שנסיכות ישנות כל כך הרבה? תהה הנסיך. הנסיכה על העדשה, היפיפייה הנרדמת... הוא זכר את הסקסית מהשנה שעברה, כשטעם את שפתיה. ועכשיו שלגיה...! חבורה של ישנוניות מלכותיות. והוא יודע שזה אמור להיות רגע רומנטי, רגע הנשיקה... הן אוהבות את כל הרומנטיקה שמסביב, אבל הדבר היחיד שמעניין אותו כרגע זה מתי הוא מקבל לאכול משהו בבית הזה, ומתי הוא סוף סוף הולך לישון. כל השבעה הביטו בו בעינים עגולות וממתינות, כמעט מתחננות. מבינים שהוא נודניק אמיתי אבל לא משמיעים קול כדי שלא יתחרט....
דקה ארוכה של שקט, והנסיך עושה צעד אחד לעברה. נחוש בדעתו לסיים כמה שיותר מהר. חצי מבט הסיט הצידה וכל העיניים ננעצו בו מייד. אפילו לנשום רצוף לא יתנו לי, חשב לעצמו. בחן את פניה החיוורים, לבנים כמו שלג צחור, והרי לא סתם קראו לה שלגיה. התקרב לאט, קרוב אל שפתיה הדקות. מקרוב התבונן באף הקטן והמעוצב, ובריסים שהקיפו את עיניה העצומות. לפחות הוא לא צריך לנשק למכוערת, חשב. היא נראית לו די נחמד. ורכן עוד סנטימטר אחד. משתעל במבוכה כשתקעה נחירה רמה, בדיוק כשניסה לנשק לשפתיה - שיותר משנראו מצפות, נראו פעורות וחתומות לסירוגין בין נחירה אחת לשניה. אז מה הוא אמור לעשות? חשב לשנייה. "היא נוחרת!!!" הזדעק. אבל שבעת הקטנים הקיפו אותו במעגל בצורה כזו שלא יכל לעשות צעד אחד. לא נראה לו שהיה איכפת להם. לדעתם, היה צריך לנשק ויהי מה. ובין נחירה אחת לשניה, חיכה להפוגה כדי לנשק לנערה.
דקת דומייה.... אחת... שתיים... שלוש... ספר בלחש, עוד חסר לו שישמעו אותו סופר החצופים, הצמיד את שפתיו אל שפתיה. ברגע הראשון לא נענתה לו בכלל, וזה היה מוזר, הרי אף אחת לא עומדת בפני קסמיו, ונענית מייד. אבל אז כשחשב איך הוא משפר טכניקה לנשיקה, כרכה זרועותיה בצווארו והתמסרה לנשיקה, טעם שפתיה של תפוח בשל. פקחה עיניה וחייכה. ועוד לפני שחשב מה לומר לה, החלו לצהול כל השבעה ולרקד מסביבו. "זו סיבה לחגיגה." צהל אחד - ממש גמד. ושניים אחרים דחפו עגלה עמוסה עוגות ושתייה. סוף סוף אוכל, חשב הנסיך שלא נראה כמו נסיך, ולא לבוש כמו נסיך. הוריד בעדינות מצווארו את זרועותיה של הלבנה, ופנה אל העגלה העמוסה. לקח לעצמו חתיכה נדיבה של עוגה, ונגס בתיאבון... "טעם גן עדן." מלמל בפה מלא, ופירורי עוגה החלו מתפזרים מפיו. "טעם נפלא." התענג. והקטנים העליזים מכינים פרוסה דומה לשלגיה המתעוררת. "טעם תפוחים, ודבש..." החמיא וליקק אצבעותיו. "בדיוק כמו שאני אוהב..." ונתן לכל אחד מהקטנים מבט מחוייך, מלא תודה. אחד אחד,עד לשביעי שבינהם. היחיד שחייך בטיפשות.
טיפשות, כי פתאום קלט שכולם מסתכלים בו באימה, כשהגמד אמר בגאווה, "קניתי בשוק מאישה זקנה וחביבה. עוגת תפוחים תוצרת בית. אפתה בעצמה, היא אמרה." והנסיך שלא נראה כמו נסיך, הספיק לשמוע קריאה נואשת - "מ ה ??!!" לפני שחש עייפות מתישה ופתאומית - ועצם את עיניו.
