אני מדבר עם עודד בטלפון מדי כמה ימים, הוא מספר לי איך כל בוקר הוא קם לפני שאביו מתקשר לבדוק שבנו אינו ממשיך לישון לאחר השעה שמונה. הוא מתרחץ, מגרד עשרה שקלים מחורים שונים בבית ויוצא לטייל ברחובות תל אביב. להוריו הוא אומר שהוא מחפש עבודה אך זהו שקר כמובן, עודד כמוני, הוא לא מסוגל לעבוד. עשרת השקלים של עודד הם לא סתם סכום כסף, עשרת השקלים שלו הם סכום מחושב להדהים. עודד לא עולה להוריו דבר, הוא לא קונה בגדים, כל בגדיו הם בגדים ישנים של אביו, גם אוכל זאת לא הוצאה גדולה בשבילו, הוא אוכל בבית רק ארוחה אחת ביום וגם היא לא עצומה ואת הגרושים היחידים שהוא כן מבזבז אלה השקלים המעטים שיורדים על שיחות הטלפון שלו איתי שגם הם מתחלקים בין שנינו. לכן לא ממש אכפת לאבא של עודד שהבן שלו משנורר ממנו עשרה שקלים כמעט כל יום, הייתי אומר שההוצאה הכספית של אביו של עודד עליו מסתכמת כבבערך 300 שקל בחודש וזה הרי כלום, הם מוציאים יותר על התחזוקה של הרכב. עודד חישב ומצא שבעשרה שקלים הוא יכול בכל יום להרשות לעצמו בייגל חם בטיילת (ארבעה שקלים) ספר יד שניה מסדרת הפוקט-הבוקס המוזלים בהלפר'ס (שלושה שקלים) ואת שאר הכסף הוא חוסך, כמובן שגם לא תמיד הוא מוצא ספר מעניין מה שאומר שהוא חסך עוד שלושה שקלים באותו יום. התוכנית של עודד היא שמהחיסכון הזה הוא יהפך בסופו של דבר לעשיר, כאשר יהיה עשיר הוא ימלא את הבית שלו בספרים וכל זה בלי לבזבז אפילו יום אחד על עבודה. טוב בעצם זה לא מדויק, למען האמת מדי פעם הוא צריך לעבוד כמה שעות בכל מני משרות מגעילות שהוא נשלח אליהן על מנת לקבל הבטחת הכנסה, אבל זה לא נורא, הוא טוב בלדאוג שיפטרו אותו ויעיפו אותו חזרה לחיק הבטלה הקסומה. פעם אחת, כאשר שלחו אותו לעבוד בשטיפת כלים, הוא הראה מיומנות מדהימה בשבירת כוסות ולאחר מכן בהתנצלויות בלתי פוסקות שעצבנו את בעל המקום עוד יותר עד שנאלץ לסלק משם את עודד המאושר ופעם אחרת כאשר עבד בקטיף תפוזים הוא מעד עליהם כל הזמן וריסק אותם לחתיכות קטנות וכמובן סולק גם משם, גם אני מראה כישורי עבודה כאלה, אך אני מעדיף לדבר על עודד.
אני אינני זוכה להצלחה שכזאת בחיי הבטלה שלי, אני קם בשלוש בצהרים, לפעמים ארבע או חמש. אם ההורים שלי מתקשרים לבדוק אם הלכתי לחפש עבודה אני אומר להם שאני עוד מעט הולך וכמובן חוזר מייד לישון. אם אני כן מצליח פעם בכמה זמן לקום בבוקר לאחר שכנוע עצמי נמרץ אז אני יוצא לטיול ברחובות רעננה כמעין ניסיון לחקות את טיולי תל אביב של עודד אך ברעננה הבייגלים והספרים יד שניה אינם זולים כמו בתל אביב ואני לא יכול להרשות אותם לעצמי, בנוסף לכך אינני לוקח כסף מהורי כיוון שלשם כך אאלץ לעמוד עמם פנים מול פנים ואז ישאלו אותי: "למה אתה לא מוצא עבודה?" או "למה שלא תלך ללמוד משהו במכללה?" ומה אומר להם? נמאס לי כבר להביט בהם בעיניים ריקות ולשתוק כיוון שאינני מסוגל לומר להם: "אני פשוט עצלן אבא, זאת מחלה אימא, אני מצטער".
אני מהלך לבדי ברחובות רעננה, אך הם אינם מושכים כמו רחובות תל אביב, שם עודד תמיד רואה אנשים מוזרים, אמני רחוב, בחורות מעניינות וסלבריטאים, עודד אוהב להטריד סלבריטאים ברחוב, הוא אוהב לצעוק להם: "היי עברי, שמעתי פתחו לך'ת'תחת" או "וואלה אסי, יש עליך איזה כדור?" לא שאני חושב שיש לעודד משהו נגד הומואים או משתמשים בסמים אבל הוא פשוט אוהב להביך מפורסמים, זה הקטע שלו, כמו שגם אין לו שום דבר כנגד בחורות עצומות חזה אבל בכל זאת יש לו חלום לפגוש יום אחד את מאיה בוסקילה רק כדי לצעוק לה: "וואלה כאפרה עלייך מאיה, הבאת אותה בשתי בוסקילות הא?!". אני מקווה שלא אהיה לידו כשיעשה זאת, היא מפחידה אותי.
אני משתעמם ברעננה, צופה בתלמידות התיכון שהבריזו מן השיעור כדי ללכת לעשן במרכז המסחרי, הן לבושות בבגדים מינימליים שמבליטים מאוד את שדיהן שלאחרונה עודד מתעקש להתייחס אליהן כ"בוסקילות". פעם אחת ניסיתי לדבר איתן, חשבתי שאולי אצליח להגשים את פנטזית תלמידת התיכון שמחפשת בחור בן 20 פלוס כדי להבריז אליו הביתה לשיעור מסוג אחר אולם הדבר הראשון ששאלו היה: "אתה יכול לקנות לנו בירה?", לא רציתי לומר שאין לי מספיק כסף אפילו לקנות להן רק את הפקק אז אמרתי בפנים סמוקות: "אני מתנגד לאלכוהול" ומייד מיהרתי להוסיף: "וגם לסיגריות" כדי שלא ישאלו אותי אם אני יכול לקנות חבילת סיגריות במקום. חשבתי שאולי אנסה להרשים אותן בסיפור מצוץ מהאצבע על גמילה מאלכוהול אך ברגע שגילו שלא ישיגו ממני בירה הן פשוט התעלמו מנוכחותי.
ליד המרכז המסחרי עומד קיוסק קטן אך בעל מבחר סביר בהחלט של הכל. בשעות הבוקר עובד שם לירון, הוא היה איתי באותה כיתה מהיסודי עד התיכון, פעם הייתי בא לשבת אצלו קצת עד שיום אחד הבנתי סופית שהוא לעולם לא יציע לי משהו בחינם וחששתי מאוד שאם אעיז לבקש בעצמי הוא יסרב. מאז כבר נמנעתי מלהגיע אליו.
בחנות הספרים המשומשים אינני מבקר יותר, בעלת החנות כבר שמה לב אלי ועושה לי פרצופים חמוצים בבואי כיוון שלעולם אינני קונה דבר. לאחר גלותי מן החנות התחלתי לבקר בסניפי סטימצקי בעיר, אמנם סטימצקי איננה באמת חנות ספרים אלא חנות מתנות אך זה לא משנה כיוון שאפשרויות הקניה שלי ברשת הגדולה זהות לחלוטין ליכולת הקניה שלי בחנות הספרים יד שניה הקטנה. אני קורא את התקצירים מאחורי הספרים ולאחר מכן הולך לשבת על ספסלים בעיר וממציא את הסיפור לעצמי בראש.
היה זה יום אחד כאשר טיילתי שוב ברעננה המשמימה, היה חם והזעתי ולא משנה כמה שתיתי מן הברזיות שמפוזרות ברחבי העיר, תחושת המחנק שלי לא עברה, החלטתי לחזור הביתה ואז ראו עיני על הרצפה מטבע של עשרה שקלים. יכולתי לקנות בו כמה בורקסים או משהו אחר לאכול או שאולי לחסוך אותו עד שיהיה לי מספיק כסף כדי לקנות ספר בחנות הספרים יד שניה אולם החלטתי משהו אחר לגמרי, הלכתי לתחנת האוטובוס ועליתי על הקו לתל אביב, הנהג אמר לי שחסר לי שקל וחצי לנסיעה הזאת, חשבתי לרדת בבושת פנים מן האוטובוס אך זקנה שישבה מקדימה רחמה עלי ונתנה לנהג שקל וחצי במקומי. "אתה נראה בחור כל כך נחמד" היא אמרה "אולי תשב לידי?" הייתי נבוך, אני לא מרגיש בנוח לצד אנשים זרים, בעיקר קשישים, אך לא יכולתי לסרב לה כיוון ששילמה שקל וחצי במקומי. קראו לה אלזה, היא סיפרה לי שהיא ילידת גרמניה ושכל האחים והאחיות שלה נספו בשואה, באמת שרציתי להקשיב אבל נרדמתי באמצע, כנראה בגלל החום ובגלל קולה הנמוך אך לא נראה היה שהיא שמה לב, כאשר התעוררתי בתל אביב היא עדיין דיברה, בכלל לא שמה לב לכך שאת מרבית דבריה כלל לא שמעתי. הייתה זאת שעת צהרים, בשעות כאלה עודד יושב על הטיילת אוכל את הבייגל שלו, צעדתי לשם, נפעם מן המון האדם הצבעוני והרועש שמסביבי, חלומו של כל מובטל משועמם.
מצאתי אותו על החוף, בדיוק סיים את הבייגל, הוא קם וחיבק אותי ואמר משהו כמו: "אז קפצת לביקור בממלכה שלי הא?" אנחנו מכירים מהצבא, שנינו היינו עובדי מטבח, מעבירים את הזמן בבדיחות אנאליות ובזיופים פושעים של רפי פרסקי ומאיר אריאל.
הלכנו אליו הביתה, צפינו בסרטים בכבלים כל הלילה, עישנו קצת מהחומר שעודד משנורר בחינם מהחברים שלו, אכלנו, שיחקנו רמי, בתיאוריה הפסדתי לו משהו כמו 600 או 700 שקל, אני כבר לא זוכר. למחרת בבוקר, אחרי הקפה והביסקוויטים, הלכנו להסתובב בחוץ, דיברנו עם בחורות, ליטפנו כלבים, עודד צעק לנועם רותם :"היי נועם, איך היה לטחון את עדי נוימן?" ונועם ענה לו באצבע משולשת. לאחר מכן נכנסנו להלפר'ס, הסתכלנו על הספרים המוזלים מאוד, עודד מצא שם עותק של 'קונסול של כבוד' מאת גראהם גרין, "ענק" הוא אמר "זה ספר המתח הכי טוב שאי פעם נכתב, אולי חוץ מאשר מ'בדם קר' של טרומן קפוטה". השמות האלה לא אמרו לי כלום אבל הנהנתי בהסכמה.
הוא קנה את הספר.
אחר כך הלכנו לטיילת, ישבנו שם, הבטנו בשוברי הגלים שכרגע אינם נחוצים ואכלנו בייגל, אמרתי לעודד: "אתה יודע משהו? אם כבר מובטל, אז להיות מובטל בתל אביב" אך הוא לא ענה, רק הוציא כמה שקלים מהכיס ואמר: "לקחתי את זה מהקופה שלי, בשבילך, בשביל האוטובוס היום חזרה לרעננה, לא רציתי לראות אותך מקבץ נדבות כמו נרקומן מבאר שבע" הודתי לו ואז הוא שם לי את הספר ביד ואמר: "קח, כבר קראתי אותו, תוכל להפסיק לקרוא רק את התקציר של הספרים" הודתי לו שוב והוא אמר: "מובטל?... אני לא אוהב את המילה הזאת"
המשכנו להביט בים, רגוע ודומם, והוא לא הביט בנו בחזרה
