"הנה דוב, נקרא לו שיעלה איתנו לקבר של סבא וסבתא".
דב היה עייף "מהקדיש" על קבר אשתו, לא היו בו כוחות נפשיים לקרוא את "הקדיש" עוד פעם על קברו של סבא. מאיר שטף וניקה את הקבר של סבא וסבתא שלו. לפחות מצווה קטנה שאין לה כל זיקה למסורת כלשהי.
"מאיר, העיניים שלך אדומות מרוב עייפות, לא ישנת, רק אל תירדם לי על ההגה".
"נראה לך שאירדם, אני רגיל להיות ער שעות ".
"המתווך לא עונה".
"שלא יענה, הוא יפסיד. נגיע לבית נשתה משהו, נשתחרר מלחצים על השלפוחית ונחפש לבד, לא צריך טובות של אף אחד".
"אני לא מכירה את השכונה ולא את הרחובות".
"אימא, יהיה בסדר, אל תדאגי".
"מאיר, חבל לך על הזמן, בשכונות האלו בלי מתווך נלך לאיבוד".
"לא נלך לשום איבוד".
"בוא נלך לבית, אני רעבה ועייפה".
"מה אגיד לך, סבלנות בגרוש אין לך.
"אייל, בחיית. אני מחפש דירה בשכונה שלכם בו תעזור לי".
"מאיפה הוא יודע, מה אתה מטריד אותו".
"הוא אף פעם לא מתעייף, החיה הזה מכיר כל פינה באזור הזה".
"איזו קרצייה אשתו של אייל, דקה בלעדיו היא לא יכולה".
" מה אתה רוצה ממנה, יום שישי היום והמסורת דוחקת בהם לסיים את ההכנות לשבת".
"גברת אפשר לראות את הדירה יש כאן שלט למכירה".
"לא אפשר, אין בעל בית". הקווקזית השמנה נבוכה פתאום.
"יש טלפון תעשה צלצול לבעל בית".
"סליחה, אני נמצא ליד דירה עם שלט למכירה, אתה בעל הבית"?
"כן, אני המתווך אלכסן".
"היכן אתה, אימא שלי צלצלה אליך במשך רבע שעה איך אפשר לסמוך עליך".
"יש לי עוד כמה דירות להראות לך, תגיע למשרד נדבר". ניסה 'לטייח' את דבריו של מאיר, להתעלם ולהימנע מהתמודדות איתו, בניסיון להשקיט אותו.
"יש דירות שאימא שלך לא תרצה".
"עניינך"?
"לא, אחפש בדיוק מה שאתה רוצה". הפסיק לפתע אלכסן להתווכח שלא כדרכו.
כמו אותו כלב שחופר מסביב למרבצו, עד שנחה עליו דעתו, נצמד מאיר לדעה, ולעמדה והתעקש בלי נכונות לשנותה .
"תראה לי דירות מושקעות, אני רוצה הכי טוב לאימא".
"אבל אימא שלך אומרת שיש לה תקציב שמעבר לו...".
"אלכסן, מה אמרתי לך, כל מוכר שאתה מפגיש אותו איתי, את המשא ומתן אני מנהל".
"אבל...".
העוזר של אלכסן , משה הפנסיונר, היה בעבר סגן מנהל הבנק. הוא ניהל את מחלקת העו"ש. הזמנים היו אחרים, טרם מחשבו את עמדות הפקידות והפקידים בבנק, הניירת התנהלה ידנית על ידי פנקס ניהול חשבון שניתן ללקוח שפתח חשבון בבנק, רוב לקוחות הבנק היו אנשים קשי יום שהשתכרו בעבודה קשה משכורתם הספיקה בקושי לשבועיים הראשונים של החודש, את מחצית החודש השני הזינו את ביתם ב"רשימה" במכולת ופנייה למשה סגן מנהל העו"ש בבנק שֶׁאָצַל מסמכותו או חנק את לקוחו לפי ראות עיניו ומצב רוחו באותו יום. ומשה חגג באותם ימים. את הונו עשה בהעלמות בכספי הבנק בסכום גבוה, שאותו הוציא במרמה מחשבונות לקוחותיו. עד שעידן המחשבים הוכנס לבנק, משה השחרחר ששפם מעטר את פניו בלוריתו השחורה שאין עליה אפילו שערת שיבה אחת, שחיוך ממזרי נסוך על פניו בדרך קבע התבלבל, לא מצא את ידיו ואת רגליו מול המכונה המתוחכמת הזאת שגילתה להנהלת הבנק על משהו "מסריח" מאותו משרד עו"ש. משה הורחק "כמנהל בנק" בעזה שהייתה עדיין בידי הישראלים, בקלות יכול היה לחזור לחישובים הקודמים בפנקס ניהול החשבון, הוא חגג עד שגם בעזה נכנס המחשב שנוא נפשו.
