מכתבים לכהן - חלקים 8-9

מלי פתחה את המגירה והוציאה חפיסת שוקולד מריר שוויצרי. "אני אלך להכין קפה..." אמרה שנייה לפני שטרקה את המגירה, מפספסת את אצבעותיו במילימטר כי לפתע שלח יד פנימה והיא פלטה קריאת הפתעה. "מה...?"

"ר ג ע !!!"  המגירה עצרה, ידו היתה תחובה עמוק בפנים, והוא הביט בה אוחז במבטה.

מלי שתקה. הניע את פניו הצידה כאילו שאל אותה משהו בשתיקתו.

היא בהתה בו. "מה?!"

"תגידי לי את!!" ענה.

"מה יש לי לומר לך?" היתממה. "אתה מוכן להוציא את היד שלך מהמגירה שלי?" שאלה, וגוון קולה השמיע רישמיות משונה. הוא היה בטוח שהיא רועדת, הוא שם לב שנשכה את שפתה התחתונה.  הוא הוציא את כף ידו מתוך המגירה, מלי טרקה אותה בעצבנות, אבל עיניו עדיין אחזו בעיניה, כאילו ריתק אותה למקום.

"מלי...!!"

"מה...?!"

"מה עם המעטפות?"

"איזה מעטפות?" כיווצה את גבותיה.

"הכחולות... שנמצאות אצלך במגירה..."

היא השתעלה, נבוכה מעט. ורק אז הזיזה את מבטה ממנו כאילו אותו קסם שאחז בעיניהם פג בשנייה. "אתה יודע...!!" לחשה והישירה מבט אל עיניו.

"מה אני יודע?" התבלבל. "אני לא מבין... "

"אתה יודע בדיוק מה עם המעטפות..." השיבה מהססת.

"לא!!!" הוא אחז בזרועותיה ולחץ, כמעט מטלטל אותה. "אני לא יודע.... ספרי לי!!"

מלי עיוותה את פניה. "דיי, משה. אתה מכאיב לי!!!"

"את שולחת את המכתבים לכהן..."

"על מה אתה מדבר לעזאזל....?" ניסתה להתנער מידיו הצובתות והמכאיבות. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר...."

"ועוד איך את יודעת!!!" השיב בכעס, "כל שבוע מכתב אחד. כל שבוע מזויין... בלי להתייאש!"

בפראות הזיזה את אצבעותיו הצובתות. "אתה לא נורמלי!!" הרימה את קולה, ושפשפה את המקום שבו הכאיב לה. "שלא תעיז לגעת בי, אתה מבין?" הזהירה. "מה קורה לך? אתה משוגע?"

משה העביר את אצבעותיו בשיערו ונאנח. "אני מתנצל, מלי. לא הייתי צריך להגיב ככה."

מלי עיסתה את המקום שבו צבת אותה, ושתקה. "תלך מכאן!!"

הוא בהה בה. "רק תגידי לי, מה לך ולמכתבים של כהן?"

"על איזה כהן אתה מדבר, לעזאזל?" התעצבנה. "אני לא מכירה את כהן, ואני לא יודעת על מי אתה מדבר... התחלת להתחרפן?" כעסה. "אתה מופרע.... אם זה מה שקורה לך אחרי שאישה עוזבת אותך לטובת הבוס שלך!!" עיניה רשפו בזעם. "עכשיו תסתלק מכאן, מייד!!"

משה נשען על מכונית ה'דייטסו' הקטנה של מלי וחיכה שתצא מסניף הדואר. כשיצאה וראתה אותו, ניסתה להתחמק ולהיכנס למכוניתה, אבל הוא רץ לכיוון הדלת של הנהג, ועצר בדיוק כשעמדה לפתוח את הדלת.

הוא הושיט לה ורד. "אני מתנצל."

מלי הביטה בורד האדום, ולא ענתה. הרימה אליו את מבטה ונהנתה לראות אותו מתפתל כדי לנסח את דבריו. "אמרתי שאני מתנצל."

"טוב." ענתה בקצרה ועדיין שתקה.

"נו באמת, מלי!!"  עיוות את שפתיו בצורה מצחיקה שהיא התאפקה לא לחייך. "אמרתי שאני מתנצל, מה עוד את רוצה שאעשה, שארד על ברכיי ואתחנן?"

"זה רעיון..." אמרה אחרי הרהור קצר.

וקריאת הפתעה פרצה מפיה כשראתה שהוא אכן יורד על ברכיו כדי שתסלח לו. "הֵייי...!!!" קראה באי נוחות. "אתה באמת טמבל כמו שחשבתי." אמרה, ומיהרה לאחוז בצווארון חולצתו ולמשוך אותו מעלה, סוקרת את הרחוב במבט מהיר כדי לקלוט מי היה עד לשטויות של משה.     

"אז את סולחת?" שאל ושלח לה מבט בעיני עגל חומות.

"אפשר שלא?" פרצה בצחוק מתגלגל, ובאנחת רווחה החל צוחק אחריה.

"אני לא יודע מה עובר עליי, אני פשוט לא יודע מה לחשוב..." אמר. "המעטפות שבמגירה שלך..." שתק.

"מה איתן?"

"הן דומות בצבען למכתבים ש'כהן' מקבל מאותה אלמונית..."

"אתה קורא את המכתבים של 'כהן'?  ירתה.

"כן." ענה בלי לחשוב. "זאת אומרת... לא!!!" מבולבל עצם את עיניו. "כלומר... לא בדיוק!!!"  ואז חשב בתסכול. שיט!! שיט!!!

"משה"!! קטעה אותו. "אתה קורא או לא קורא..." נתנה למילותיה להיטמע. "...את המכתבים של 'כהן'?"

מיואש משך בכתפיו. "המכתבים הציפו את תיבת הדואר שלו... הכל גלש..."

"אז מה?"

"אז..."  נו, בוא נראה אותך עונה לה על השאלה, הציק לו קול קטן בירכתי המוח. "אז..."

"משה, אין לזה אף תירוץ שבעולם... המכתבים האלה לא מיועדים לך!!" לחשה.

"הוא לא בא לאסוף את המכתבים אף פעם!!"  המניאק! הוסיף לעצמו. אבל מבט נוסף בעיניה הירוקות - שקלטו כל תנועה בפניו, ולא ריחמו עליו – גרמו לו להשתתק. "זה הטריף אותי, מלי!" אמר להגנתו. "ים של מכתבים! מכתבים על גבי מכתבים. התיבה שלו היתה מפוצצת במכתבי אהבה שלא היו מביישים אף מאוהבת."

השתררה בינהם שתיקה. כזו שכל אחד הרהר לעצמו על מליון דברים. "אני צריכה ללכת... מתחיל להחשיך." אמרה לבסוף. ומשה הופתע מהתפנית החדה שבשיחתם.

מלי חיכתה שיזוז מהדלת כדי שתוכל להיכנס למכוניתה. אבל משה לא זז. "את יודעת, לא הייתי פותח אותם." כששיחק בעלי הורד שבידו, בהתה באצבעותיו לוטפות את העלים בעדינות. "את המכתבים... לא הייתי פותח אילו לא החלו לגלוש החוצה, את מבינה?" עקב אחרי מבטה. "פרץ ביקש שאיפתר מהם, שאחזיר אותם לשולח..." והתכווץ כשהזכיר את שמו של המניאק השמן. "לא היה למי, את מבינה אותי? לכן כשראיתי את המעטפות הכחולות אצלך במגירה..." קולו נחלש. "חשבתי..."

"חשבת שזו אני." השלימה את מחשבותיו.

"כן," הודה. "חשבתי שזו את..."

שתקה, וניסתה להבין מה המידע הזה עושה לה. "זאת לא אני.." אמרה לבסוף.

אבל עדיין נותר בפניו סימן שאלה ענק.  וכששאלה אותו "רוצה טרמפ?" שכח לרגע את המכתבים של כהן.

"אה, " היסס. "האופניים שלי..." הן חנו בחצר האחורית של הדואר. והתאכזב שהוא לא יכול להצטרף אליה.

"בפעם אחרת..." מלמלה.

"מלי..."  היסס. "שאלה אחת וזהו..." פתאום קלט שהוא מחזיק עדיין את הורד, אז הוא הושיט לה את הפרח, ואצבעותיה נגעו בו בחטף כשלקחה ממנו בדממה. פתאום המשפט הזה שבמכתב ל'כהן' לא הניח לו... '"יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בכפות ידיך, רק למחשבה שידייך יגעו בגופי..." 

בטוח שהוא מאבד את השפיות אם משפט כזה גורם לו להזות את ידיה של מלי על גופו. הוא דמיין את אצבעותיו מלטפות את מותניה... וגולשות אל גבה בעדינות, כשמבטו צולל בירוק של עיניה. מרגיש רכות נפלאה כשגופה נצמד לגופו...

"מה רצית לשאול?" שאלה, מעירה אותו מחלום מתוק.

"אהה..." לקח לו רגע להתעשט. "אם זו לא את..." שאל. "מה עושים מכתבים במעטפות כחולות אצלך במגירה...?"

נראתה חסרת אונים לפתע, והמבט האבוד שנשקף מעיניה סקרן אותו.

"גם אני מקבלת מעטפות צבעוניות...." אמרה בשקט. "חשבתי שזה אתה."

"אני?"

"כן..." השיבה. "כל מכתב כזה, מגיע בכל שבוע לתיבת הדואר שלי..."

משה כיווץ את מצחו בתדהמה, ולא היה מסוגל לענות.

"והוא תמיד חתום ב..." היססה. "חתום ב'משה'...."  

"אני??!!"

"כן, אתה... "

הוא צחק בבהלה. "מ'פתאום...?"

משה נכנס אל משרדו של פרץ, מבלי לדפוק בדלת. לא איכפת היה לו שהוא מפריע לו באמצע ישיבת בוקר. העיף לעברו את מכתב ההתפטרות שלו ועצר פתאום כאילו נתן ברקס חורק.

פרץ ישב מאחורי שולחנו וקרע מכתבים בזעם. "משוגעת!!" פלט. "מטורפת..."   

לקח לו רגע להבין מה הוא עושה, והוא עמד שם ולא ידע אם לצחוק או לבכות. פרץ זעם וכעס, פניו האדימו עד כדי כך שנראה היה שהוא עומד להיחנק. "בת זו..."  פלט בכעס, והרים את ראשו לפתע כשהבין שהוא לא לבד. "מה...??!!"

משה תכנן לומר לו שילך ויזדיין יחד עם העבודה המחורבנת שלו בדואר, שנמאס לו והוא עוזב מייד. תכנן לומר לו שהוא מצידו יכול לקפוץ לו יחד עם שרית, ושילך לחפש את החברים שלו. אלא שהמחזה שנגלה לעיניו כל כך הפתיע אותו, עד שחש שאילו פרץ לא היה פתאטי מידיי אז בטוח היה משתולל מצחוק.

"מה אתה רוצה?!" קרא פרץ. ומשה עמד מולו ובהה, בו ובערימת המכתבים הקרועים מסביב, ורק אז קלט את שראו עיניו. ניירות תכולים, ירוקים... פזורים מסביב, והוא יכל להישבע שהם מבושמים. לא שהריח אותם עכשיו, אבל משהו בצבע הזכיר לו את הבושם הריחני שהריח בכל פעם שפתח מכתב אחד של 'כהן'.

פרץ הביט במכתב, שמשה לא טרח להכניס למעטפה. "מה זה?"

"מכתב ההתפטרות שלי!" השיב משה, מסתכל על הבלגאן מסביב, רואה בעיני רוחו את הכתב המסולסל של אותה אישה שכתבה מכתבים לכהן, ולא מבין... "אלא המכתבים של כהן.."  אמר והרגיש כל כך דבילי.

"איזה כהן, איזה..." קולו של פרץ נשמע לו עייף כמישהו שנדפק בגלל קלות וטפשות בלתי נסבלת. "איך האמנתי ... איך..." מירר על מר גורלו, וחזר לקרוע מכתב אחרי מכתב.  

ושנייה ארוכה אחת הוא בהה בפרץ, שחשב שהוא הכיר אבל מעולם לא, עד שגילה שהוא דופק את שרית. לפתע קם פרץ בתנופה, והרים אצבע מאשימה אליו. "אין צורך במכתב התפטרות, אני מפטר אותך ממילא..." קולו נמוך וכועס. "וברוך שפטרנו ממך... ומשרית!!"

משה לא הבין. "מה שרית קשורה לכל זה?" לא התאפק מלשאול.

פרץ הניף את ידיו באוויר בצורה מגוכחת להפליא, הרים מכתב מהשולחן שלו והושיט לו. "הנה... תקרא!"  משה קרא. שרית עוזבת. נוסעת. מצאה פראייר אחר שיממן אותה.

 "איך שכנעה אותי לעזוב את הבית..." מלמל כאילו לעצמו והיכה על השולחן. "הנחשה הזו שכנעה אותי לעזוב את הבית..."

ולעזוב אישה ושלושה ילדים, חשב משה. פרץ באמת חשב ששרית אוהבת אותו?

"והמכתבים..."

 משה היה מבולבל. "מכתבים...?"

פרץ צנח לכורסא המסתובבת שלו כמו בלון שנופץ על ידי מחט. "מכתבים לכהן.." מלמל. "היא ידעה שלא תעמוד בפיתויי ותפתח אותם. היא ידעה הנחשה."

"רגע...!!" קלט משה. "מ'זתומרת מכתבים לכהן...?"  

"חשבתי שאתה יותר חכם ממה שאתה נראה.... " ענה פרץ באהדה מוזרה.

ולו לא היה זמן להיעלב, הסקרנות היכתה בו. "אז אין כהן..." מלמל משה לעצמו.

"אין כהן..." פרץ חזר אחריו מובס. "ואין שרית...." אמר כאילו רק עכשיו חדרה העובדה למוחו.  "ברחה."

משה כמעט ריחם עליו, רכן לעברו וריתק את מבטו בעיניו של פרץ. "עכשיו תסביר לי מה הקשר למכתבים, למה כהן....?"

"מה אני יודע....?" התלונן פרץ, וליטף את כרסו, צרבת החלה בוערת בו. "דרך מעוותת, בראש מעוות שיש רק לה...." שתק. ומשה חש שהוא עוצר את נשימתו, מצפה לשמוע את המשך דבריו. "כתבה לך מכתבים מתוך געגוע, היא ידעה שלא תעמוד בפיתויי ותפתח אותם, היא ידעה. הכירה אותך טוב, הנחשה."

"מה געגוע?" עיוות את שפתיו בחוסר אמון. "היא עשתה לי את המוות. דרשה מזונות גבוהים. היא בגדה בי..." חסר נשימה סירב להאמין. "איתך, פרץ!! היא בגדה בי איתך... ואני כמו שמוק ידעתי אחרון, ואתה אומר לי שהיא כתבה לי מתוך געגוע?"  

מלי!!! גם היא קיבלה מכתבים. איזה מטומטם!!! והוא האשים אותה...

"ומה עם מלי?" שאל. "גם היא קיבלה מכתבים..." וכולם חתומים בשמו.

"מה אני יודע....?" אמר בעייפות. "לא הצלחתי להבין אותה אף פעם...."

משה לא חיכה שימשיך, הוא יצא ממשרדו של פרץ, והדלת נטרקה אחריו כשרץ לעמדה של מלי. צורך עז הציף אותו לחבק אותה חזק.

לחבק, ולהתנצל...