הדרך אל השפיות - מאת ריף
=====================
היה יום חם מהרגיל.
שלי נלחמה בתנומה המשתלטת עליה, מנסה להקשיב למורה לספרות.
היא לא הצליחה להתגבר על כובד ידה, על מנת לרשום את תמצית החומר.
שלי זכרה בברור שלא רשמה מילה לאורך מחציתו הראשונה של השיעור.
הבזק אור קצר סנוור לרגע את עיניה.
מבטה שוב נפל על המחברת.
שיירת נמלים עשתה את דרכה מעדן החלון שליד שולחנה, אל הדף הצחור.
השיירה התפתלה במהירות לאורך שורות הדף.
שלי שפשפה את עיניה, אך המחזה המוזר לא נעלם.
הדף התמלא במלל צפוף הנמצא בתזוזה מתמדת.
היא נגעה בו באצבעותיה. אותיות דגדגו את עורה.
אל סקרנותה התגנבה תחושה של פחד. שלי ניסתה להתרכז בכתוב.
דמה אזל מפניה. זיעה קרה שטפה את גופה.
היא זינקה לעבר דלת הכיתה בריצה מטורפת לתוך הרחוב הלוהט.
מכאן כבר ניתן היה להבחין בלהבות האש הענקיות האוחזות בביתה ועצי גינתה.
קומץ שכנים עמד על המדרכה, בוהה בחוסר אונים במחזה המחריד.
צעקות בודדות נשמעו מתוך הבית הבוער.
דממה נחתה בבת אחת על הרחוב.
שלי ניסתה לפלס את דרכה לעבר ביתה, אך הכבאים עצרו בעדה.
היא ידעה.
הכל נגמר.
אמבולנס עצר בחריקה. האש החלה להיכנע לזרנוקים.
זוג פרמדיקים הוציאו בזו אחר זו, שלוש אלונקות עמוסות שקים שחורים.
זוג הורים ואחותה הקטנה.
כל עולמה חרב.
שלי צנחה על ברכיה, חופרת בדשא, ממלמלת לעצמה מילים חסרות פשר.
דמעות חרשו את לחייה.
היא לא התנגדה לזריקה ולא לפינויה לבית החולים.
דעתה התערפלה והיא שקעה בתרדמה.
היא הקיצה משנתה לתוך עולם קולות זר.
העולם רעש וגעש.
ציפורים החליפו ביניהם מסרים של ציוצים.
חרקים התלחשו. כלבים השמיעו נביחות של משפטים קצרים.
יללות החתולים נשמעו לה כשירים מתקליטי בלוז ישנים של אימא.
בליל צלילים סמיך.
כאוס.
שלי ניסתה לאטום את אוזניה, אך ללא הועיל.
רופאים התחלפו ליד מיטתה בקצב מסחרר. הם שיננו את אותה המילה, שלאט, לאט חדרה לתודעתה.
"סכיזופרנית".
שלי ידעה את פרושה, אך משום מה הדבר לא הצליח להחדיר בה לא פחד ולא דאגה.
בסבלנות אין קץ הקשיבה לכל צליל וצליל.
כעבור כמה ימים כבר הצליחה לבודד מילים מתוך סבך המשפטים ולהבין את פירושן.
עולם חדש פתח את שעריו לפניה, עולם קסום.
היא החלה להידבר עם עולם החי שסבב אותה והעולם החדש החזיר לה אהבה והבנה אין קץ.
בשעות שהייתה מבלה בגינת בית החולים, חבריה החדשים היו מתקבצים סביבה.
תמיד היה לה איזה כיבוד עבורם, פירורי לחם ועוגות שחסכה מעצמה למענם.
ציפורים היו מתמקמות על כתפיה ועל קודקודה.
שיירות נמלים כתבו את סיפוריהם על זרועות ידיה, מלחששות לאוזניה.
כלבים וחתולים היו מתקבצים סמוך לגדר והיא הייתה מכבדת אותם בכיבוד דל
שהייתה מצליחה להשחיל בחורי רשת הגדר, מניחה את הפירורים הישר על לשונם.
הם היו מודים לה בליקוק אצבעותיה. היא הייתה מנהלת איתם שיחות ארוכות,
וכך ידעה על המתרחש בחוץ.
כיוון שלא גילתה סימני אלימות, לא פיטמו אותה הרופאים בזריקות או בתרופות.
כעבור שבוע העבירו אותה למחלקה פסיכיאטרית פתוחה.
הנערה נאחזה בכל כוחה בעולמה החדש, בכדי להינצל ממראות הזוועה שנגלו לעיניה.
נערים ונערות בלבוש מרושל ומוכתם, לעיתים קרוע ועל פניהם הבעות של אי שפיות,
מדובללי שיער, התהלכו ללא מטרה, סוחבים את רגליהם, שפופי קומה,
משמיעים זעקות קורעות לב.
"אנשים מבצעים פשעים בלתי נתפסים כדי לרכוש סמים,
שיאפשרו להם "טריפ" אל עולם בדיוני של בריחה מוחלטת, של חזיונות יופי ממכר.
"סכיזופרניים", לעומתם, שכל ה"אושר" הזה מוגש להם חינם,
היו מוכנים לבצע את אותם הפשעים, בכדי להיפטר מהזכות שניתנה להם.
חוסר צדק משוועה.
אז אם הרפואה המסורתית משוכנעת בכך שסכיזופרניה היא מחלה, אז אולי תבודד את הגן
שאחראי לה, למחלה. תקרא לו לגן, "גן האושר", ותדע לשתול אותו חינם אין כסף בגופם
של אלה שנואשו מחייהם ובורחים אל הסם.
החברה ה"בריאה" רודפת את נפשם של שתי האוכלוסיות, כולאת אותם במוסדות מפוקפקים.
כמה תעוזה ומשאבים מושקעים בכיבוש גלקסיות.
רק את הגלקסיה הנפלאה מכל, את מוחנו אנו חוששים לכבוש.
אלוהים העניק לנו את המשאב האדיר הזה.
ואנו בורחים אל הירח...".
מחשבות אלה לא נתנו לנערה מנוח.
ידידיה החדשים של שלי, הציפורים והחרקים, סיפרו לה את סיפורם העצוב של כל אחד ואחד מהחולים.
היא ידעה היטב שלא תוכל לעזור לאלה שנכנעו.
פחד אחז בליבם מפני יכולות חדשות שגילו בעצמם, יכולות שרופאים קראו להם בשמות משונים של מחלות.
הפחד והתרופות הרבות שקיבלו, הכניעו אותם.
שלי לא נרתעה מהיכולות החדשות שלה.
מטרתה הייתה אחת: לשכנע את צוות הרופאים בכך שאין היא חולה.
זו הייתה הדרך היחידה החוצה, אל העולם ה"שפוי".
היא שמרה על הופעה מטופחת. לשאלות הצוות הייתה עונה בצורה עניינית.
כעבור מספר שבועות מנהל המחלקה קרא לה לשיחה.
היה זה גבר נאה, בשנות הארבעים לחייו. פניו החיוורים הסגירו צער וסבל עמוק.
שלי התיישבה מולו. שולחן עץ כהה מסודר להפליא חצץ ביניהם.
ללא שום הקדמה פנתה אליו:
"אני חייבת לספר לך את סיפורי. בבקשה, אל תקטע אותי לפני שאסיים את דבריי".
הוא הנהן בראשו להסכמה.
שלי סיפרה את סיפורה, מאותו הרגע שהבזק האור סנוור את עיניה בשיעור הספרות.
כשסיימה, הוא פסק : "את טוענת שכל אוכלוסיית המחלקה כאן, אינם אנשים חולים,
אלא זן נדיר שניחן ביכולות מופלאות ואנו, הרופאים מתעללים בהם בתרופות וזריקות
ומדרדרים אותם אל קיצם העצוב? אז בואי נשחרר אותם לחופשי. קדימה!"
שלי ענתה לו בנימה נרגשת :
"לא אמרתי זאת.
הם גמורים.
פחד ותרופות הכניעו אותם.
ספק אם ניתן להחזיר אותם לחיים רגילים. שנים יעברו עד שהעולם ה"נאור" ישכיל
להפנים, שרוב מחלות הנפש, אינן מחלות כלל.
יכולות חדשות מתעוררות במוחם של אנשים. צריך ללמוד אותם, לסייע לאנשים
לקבל את המתנה שניתנה להם באהבה, ולא להירתע ממנה.
אתה תעזור לי לצאת החוצה.
אני הולכת ללמוד רפואה ואת חקר המוח.
הדרך עוד ארוכה, אך אני מאמינה בכל ליבי, שעתיד מופלא לפנינו,
אם ניפָּתַח ונפסיק לכלוא את מוחנו בחדרים עלובים של פחד!".
היא לא נתנה לו לפצות את פיו והביטה היישר אל תוך עיניו ובקול רגוע סיפרה לו
על בתו שאובחנה גם היא כסכיזופרנית ועל כך שהיא מאושפזת במחלקה סגורה,
השוכנת סמוך למחלקתו. על מצבה ההולך ומחמיר, על הטיפול הכושל בה,
על ייסורי נפשה.
הרופא קפא בכורסתו. הוא הביט בה באיימה, ממלמל:
"את כל זה יכולת לשמוע ממישהו כאן, במחלקה. את לא מחדשת לי דבר".
עכשיו עיניה של שלי התיזו זעם, היא ירקה משפט אחרי משפט בפניו של הרופא
האומלל:
"והתעללויות שעוברת בתך בלילות ארוכים, זה גם לא חדש לך?"
בהינף יד סילקה את כל מה שהיה מונח על שולחנו. כחתול פרא קפצה על משטחו הבוהק,
קירבה את פניה אל פניו של הרופא וסיננה בזעם:
"הם, האחים הרחמניים הקדושים, שולפים אותה בלילות ממיטתה, גוררים למקלחת, מפשיטים
את המסכנה, תוקעים לה מטלית בפה שלא תשמיע קול זעקה ואונסים אותה זה אחר זה.
אחר כך מזריקים לה מורפיום ומחזירים אותה, שקטה ומטושטשת, לחדרה.
היא מתמכרת לסם, הגורם להורדת חרדה והשריית שינה.
עכשיו היא מוכנה לעשות הכל עבורם בכדי לקבל את המנה שלה.
בתך הולכת ונגמרת לך, היא הפסיקה לאכול.
היא לא תעמוד לאורך זמן בהתעללויות גם בגלל המום המולד בליבה.
ואתה, אב ורופא דגול תיתן לכל זה להימשך?
לא טרחת להבין את עולמה המיוחד. הדבקת לה את התווית "סכיזופרנית",
השלכת אותה למחלקה סגורה. אתה פושע!"
שלי ירקה בפרצופו.
"אתם, הרופאים הפסיכיאטרים הסתומים!
צריך לכלוא את כולכם במחלקה סגורה.
לפטם אתכם עצמכם בטיפולים שלכם, לתת לאחים הקדושים לקרועה לכם את הצורה."
הרופא קפץ על רגליו:
"הכל פרי דמיונך החולה."
הוא צלצל בפעמון, שתי אחיות פרצו לחדר, חנטו אותה בחולצת הרגעה, הזריקו
לה זרקת טשטוש ופינו אותה לחדרה.
שבוע ימים היא הייתה תחת השגחה צמודה של אנשי הצוות, שלא הרשו לה לצאת
את חדרה ללא מלווה.
ביום השמיני הובילו אותה שוב לחדרו של מנהל המחלקה.
פניו השתנה ללא הכר.
"ארבתי להם. כל מה שסיפרת, נכון. אני חייב להוציא אותה מכאן.
ואז, מה? מה אז? מי יאמין לי? לה? לך? לאן אקח אותה?
לא אוכל להישאר כאן יותר. מה יהיה עם משפחתי?
הם ירמסו אותנו. גם אותך הם יגמרו."
שלי שמרה על שתיקתה דקות ארוכות.
שורת נמלים עשתה את דרכה מפינת החדר לכיוון השולחן, המשיכה
אל ערמת דפים. תוך דקה מלל חי התמקם במרכזו של הדף העליון.
שלי נעצה את מבטה במסר קצר.
משפט בודד בקע מפיה:
"בתך לא תסבול עוד. ליבה בגד בה".
הוא תפס את ידה של הנערה ולחש לאוזנה:
"לא יכולתי להציל את בתי, אך אותך אוציא מכאן. אני מאמין בך ".
הם יצאו את חדרו, פסעו בצעד נמרץ לעבר דלת הכניסה, עוד כמה צעדים
לעבר רכבו.
המכונית דהרה אל מחוץ לעיר.
הדרך אל השפיות נפרצה...
