לאחר חג חנוכה המליטה העז שבביתנו גדיה, גדיה לבנה טהורה כולה. כל כך מתוקה ומייד התאהבתי בה. אבא אמר: "את הגדיה הזו נשמור לחג שבועות". בתחילה לא ייחסתי חשיבות לדבריו של אבא. וכי ילד בן שש יכול לחשב תקופות של עוד כחצי שנה? בקושי רב ספרתי את ימי השבוע. וחג שבועות רחוק כל כך.
עליכם לדעת שבביתנו נהגו להתענג בחג שבועות בבשר גדי עיזים שאז בשרו רך והוא מאוד טעים.
את בשר הגדי היו מכניסים לפראן כשבתוכו גחלים לוהטות ולאחר מספר שעות היה יוצא מהפראן מעדן הנימוח בפה.
ומהו הפראן? ובכן, הפראן היה חבית מפח שחציה הושקעה באדמה וחציה השני בלט מעל האדמה.
את החצי התחתון מילאו באדמה ואת דפנות החבית טייחו בבוץ של אדמה ומים. וכך היה בחצרנו מעין טבון ובו אמא אפתה פיתות טעימות ובו גם צלו בשר.
בכל אופן, לגדיה קראתי גדיה לבנה והגדיה הייתה כמעט כל עולמי. היא ואני היינו מקפצים לנו שעות כמו והיינו זוג גדיים. הייתי מאכיל אותה ומשקה אותה והיא הייתה מצחיקה אותי עד דמעות.
עברו יותר משלושה חודשים וכבר הגיע חג הפסח. שכחתי שהגדיה לבנה שלי מיועדת לשחיטה בקרוב. האביב בחוץ רק הפיח בגדיה ובי רוח נעורים והשתובבותנו גדלה.
חג הראשון של פסח עבר. בבית הכנסת החלו בספירת העומר. וכבר אני גדלתי מעט וידעתי לספור. פתאום הבנתי שספירת העומר היא הספירה לשחיטתה של גדיה לבנה שלי. "היום אחד לעומר" עוד ארבעים ושמונה יום שוחטים את גדיה. נמלאתי עצבות. רציתי לבקש מאבא שלא לשחוט את גדיה לבנה. אך איך אוכל לומר לו והוא גידלה לכבוד החג? עיניי התמלאו בדמעות ומייד כששבתי מבית הכנסת רצתי לדיר. גדיה לבנה קיפצה לקראתי כמו מבקשת לשוב ולהשתובב אף שהשמש שקעה כבר זמן רב.
ישבתי לי על אבן והתחלתי לבכות. גדיה לבנה עצרה מקפיצותיה והביטה בי כשואלת: "מה לך רעי?" לא הצלחתי להסתכל בעיניה ורק בכיתי. בכיי גדל. "גדיה לבנה יקרה שלי, עוד ארבעים ושמונה יום תשחטי ותעלי על שולחננו". היא בעיניה הגדולות מביטה בי ואני שב וחוזר על דבריי כדי שתבין. כך ישבתי לי שעה ארוכה בדיר עד שאמא קראה לי מחלון המטבח. מייד ניגבתי דמעותיי, ליטפתי ראשה של גדיה לבנה, נשקתי לחייה. היא נענעה בראשה כאומרת: "אל תדאג רעי, יהיה בסדר. עוד ארבעים ושמונה יום, זה זמן רב".
הבוקר אור, אבא כבר בדיר לחלוב ולמלא את השוקת מים. פתאום אני שומע את קולו: "גדיה, גדיה". מייד קפצתי ממיטתי ורצתי לדיר יחף. אבא עמד בחצר וקרא: "גדיה, גדיה". "איפה גדיה?" צעקתי בבהלה. אך אבא לא ענה לי ורק המשיך לקרוא: "גדיה, גדיה". ואני בתוכי נסער. היא הבינה, חכמה שכמותה. היא הבינה את שאמרתי לה אמש. כמה שהיא חכמה. שמעה אותי והסתלקה.
לא אמרתי דבר לאבי. גם אני הצטרפתי לקריאותיו של אבא: "גדיה, גדיה" וליבי מתרונן.
ליל חג שבועות. אמש סיימנו לספור את העומר. גדיה לבנה נעלמה כמו ובלעה אותה האדמה. איש לא ראה אותה ואיש לא שמע ממנה. הייתי בטוח בליבי הקטן שאליהו הנביא בא להציל אותה מהמאכלת.
תיקון ליל שבועות. כולנו בבית הכנסת. מנהג ישראל סבא שלא ישנים כל הלילה ומרבים בלימוד התורה. תיקון ליל שבעות הוא מהחוויות היפות שאני זוכר מילדותי. כשהגדולים ישבו ולמדו, אנו הקטנים היינו מגישים להם תקרובת ושתייה חמה. בידנו הזעירות נשאנו מגש קטן ועליו ספל תה או קפה ולידו צלוחית זעירה ועליה עוגייה אחת ושתיים. כך עבר לו הלילה הקדוש הזה ליל שבועות, ליל מתן תורה.
בעלות השחר החלה תפילת שחרית. תפילת החג. אך כל המתפללים היו מנומנמים. כולם חיכו לסיום התפילה כדי למהר למיטות ולישון.
והנה, כמעט ומסתיימת התפילה. שליח הציבור אומר את הקדיש האחרון. חוץ מקולו של שליח הציבור לא נשמע קול. ופתאום מפתח בית הכנסת נשמע: "ממממממממההההה" ושוב: "ממממממהההההההההה".
התעוררתי כמו מחלום: "זאת גדיה" צעקתי "זאת גדיה". "שקט" היסו אותי המתפללים. "זאת גדיה" שוב צעקתי. ואכן בפתח בית הכנסת עמדה גדיה לבנה. גבהה מעט אך את קולה הייתי מזהה בין אלף גדיים.
רצתי אליה ואחרי המתפללים. חבקתי את צווארה: "גדיה לבנה, גדיה לבנה" יבבתי ולא הצלחתי לעצור את דמעותיי.
אבא נעמד לידי. הביט בפלא הנקרא גדיה לבנה ואמר: "שבה גדיה בדיוק לחג שבועות כדי שנוכל לשחוט אותה". "לא", זעקתי, "לא אבא" ואני פורץ בבכי. אבא הביט בי ואחר היפנה פניו לגדיה. נראה שגם עיניה מלאו בדמעות והיא כאומרת: "שבתי לא להישחט". שוב העביר עיניו עליי ועל עיני גדיה לבנה. ראה אבא את תחנונינו ודמעותינו ופסק: "לא נשחט את גדיה".
גדיה לבנה עתה היא כבר בת חמש וחצי. עז זקנה. והיום חג שבועות. על שולחן החג לא עולה בשר גדי מאותה שנה ששבה גדיה לבנה. על שולחן החג עולים מאכלי חלב והמיוחד במאכלי החלב היו גבינות עיזים מחלבה של גדיה לבנה.
21.5.07 ערב חג שבועות תשס"ז
