לָקַחַתְּ, נָעֳמִי, אֶת יָדִי

לָקַחַתְּ, נָעֳמִי, אֶת יָדִי / יהושע רוזנברג

לָקַחַתְּ, נָעֳמִי, אֶת יָדִי

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,

בְּלִטּוּף אֹהֲבִים   

וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם

וָאֹהַב אוֹתָךְ כָּל הַיָּמִים.

נָשָׂאת אֵלַי אֶת עֵינַיִךְ

עֵינֵי טֹהַר שָׁמַיִם

בְּמַבָּט חֲבֵרִים

וַאֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי

לִהְיוֹת לָךְ לְעוֹלָמִים.

הִרְעַפְתְּ עָלַי מִלּוֹתַיִךְ

מִילוֹת נֹעַם וַחֶמֶד

בְּנִיב שִׂפְתֵי חֵן 

וַתִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי לִרְוָיָה

וָאֹמַר לָךְ אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ

אֲבָל אַתְּ לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר הָלָכְתְּ

נָדַם לִבֵּךְ, כָּבוּ מַבָּטַיִךְ, נֶעֶתְקוּ מִלַּיִךְ

לֹא תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ נֹפֶת

לֹא תִּשְׂאִי עוֹד סָבִיב עֵינַיִךְ  

לֹא תֵלְכִי עִמִּי עוֹד בַּדֶּרֶךְ