סיפור שני: בלאק וילי

האבן פגעה בחוזקה בראשו של וילי והשאירה סימן חבלה עמוק במצחו.

"תעוף מפה, כושי סמבו!" צרחו הילדים בזעם ווילי השפיל את מבטו אל כפות רגליו היחפות, השחורות, והמשיך בדרכו.

הוא לא דימם, לא בכה, ונשא את השפלתו בפנים חתומות, כתמיד, בדרכו מהמשימה שהטיל עליו אדונו חזרה אל האחוזה.

משחזר, נעמד דומם בצד החדר, בהתאם לפקודות שקיבל, וחיכה.

האדון נכנס, זועף, ותלה מבט נרגן בפניו של וילי.

נישא מעליו, מזיע וכעוס, שלח יד ואחז בחוזקה בסנטרו הקטן, מפנה את פניו של וילי לשלו.

"מי עשה לך את זה?" חקר ווילי ענה בקול מונוטוני ונטול רגש: "בניו של וילהלם, השכן."

האדון נהם לעצמו. "אגש לשם תיכף ומיד. לא אוכל לתת להם לפגוע כך ברכוש שלי, נכון וילי?"

"נכון, אדוני." ענה וילי בשקט ולא הוסיף.

האדון התעטף במעילו ופנה לצאת. "עלה לג'ורג', שיטפל בך."

וילי נשא את רגליו הקטנות במעלה המדרגות והתדפק על דלתו של ג'ורג', שבצידה החיצוני הייתה מראה תלויה.

הוא שמע את הזקן נושא את רגליו ובזמן שלקח לו לגרור עצמו לדלת הביט וילי במבט חתום בדמותו השחורה שבמראה.

הדלת נפתחה וג'ורג' חייך בפנים טובות. "בוא ושב נערי. אני רואה שנתקלת בנבלות של השכן פעם נוספת."

"כן, ג'ורג'."

ג'ורג' שם את משקפיו והביט בשקע שבמצחו במבט בוחן.

"ג'ורג', " שאל וילי לפתע, "מדוע הם שונאים אותי?"

האיש הרכין את משקפיו לקצה אפו ותלה בו עיניים טובות.

"הו, אל תתייחס אליהם, חביבי. יש לבני אדם נטייה לשנוא כל מי ששונה מהם."

הוא לקח בורג חד ופטיש, והחל מכה בצידי פניו של וילי.

"אז מה אני יכול לעשות כדי שיפסיקו?"

"אינני יודע" ענה ג'ורג' בעצב. אך אז אורו פניו. "הנה, הבט."

וילי הביט בפני המתכת הזרוקים והחבוטים על הרצפה ומישש את פניו החדשות.

"תודה, ג'ורג'. אתה חושב שבפעם הבאה תוכל להשיג חלקי חילוף לבנים?"

"ננסה חביבי. אבל לבינתיים, תראה – כמו חדש."

וילי קם ופנה אל הדלת.

כן, חשב לעצמו.          כמו חדש.