הדבר המוזר שקרה לי ביום הולדתי!!
זה קרה ממש היום בצהריים!
בשיא ההכנות למסיבת יום ההולדת שלי, בדיוק כשתכננתי לקחת לי שעה קלה למנוחה.
הכל היה מאורגן ומוכן, המזגן צינן את אוויר הצהריים הלוהט, ילדי הקט נסע זה עתה לסופ"ש ארוך אצל אביו, מה שהבטיח לי מנוחה שלמה והנאה מלאה במהלך סוף השבוע כולו, שאותו כבר תכננתי מראש – ובמיוחד את מסיבת המכשפות שלי, שהיתה מתואמת לערב זה.
חברות רבות הודיעו על בואן וכל אחת אמרה שתביא דבר מה למאכל ואני ארגנתי לנו מכשפה אמיתית, כזאת שקוראת בקלפים ובקפה וכולן היו נלהבות לקראת המסיבה.
התיישבתי על הספה הקטנה, מרימה רגל על רגל, הטלויזיה דלקה על ערוץ מוסיקה כלשהו ואני עברתי על רשימת המטלות שעוד נותרו לעשות.
לפתע חלף עקצוץ מוזר על פניי.
בתחילה לא יחסתי חשיבות לדבר, אך כעבור רגעים אחדים כשהעקצוץ חזר והפעם בעוצמה חזקה יותר, יוצר תחושת גירוי מוזרה, הרמתי את ידי לגרד את פניי.
ואז זה קרה!
פתאום הרגשתי משהו מוזר מאוד קורה לפרצופי.
נכון יותר יהיה לומר, שלא הרגשתי את פרצופי כלל!!
העברתי את ידי שוב ושוב במקום בו היו אמורים להיות אפי ועיניי מצחי ולחיי ואפילו שפתיי וסנטרי – הכל נעלם!!
המשכתי למשש את ראשי בבהלה הולכת וגוברת אך גם קודקודי ושיערי נעלמו להם. ואז הבטתי אל ידיי, שגם מהן אבדה לפתע התחושה ולתדהמתי הרבה התפוגגו להן ונגוזו!
במהירות זינקתי על רגליי או על מה שנותר מהן, כשנעלמו גם הן בדרכי אל המראה הגדולה שבחדר האמבטיה.
רועדת מאימה נעמדתי מול הראי – ולא ראיתי דבר! נעלמתי לחלוטין!
הבגדים שלבשתי צנחו לרצפה באיוושה רכה, כשכבר לא היה להם על מה להתלות.
"לא! לא! זה לא יכול להיות!!" זעקתי בפחד, אך שום הגה לא נשמע!
גרוני נעלם גם הוא וקולי הזועק וצורח בחרדה – לא נשמע כלל.
"אני שקופה!!!" צרחתי שוב, אך ללא הועיל. נעלמתי כמו בלעה אותי האדמה ולא היתה שום דרך להזעיק עזרה.
אך בכל זאת, יכולתי להרגיש את עצמי, כאילו עדיין הייתי כאן, אך גופי נעלם כלא היה. לא רק שקופה הייתי, כמו אותם רואים ואינם נראים בסרטים, שאפשר לחוש את גופם במגע מקרי ומזדמן – אלא שאת גופי שלי לא היה ניתן לחוש כלל!!
"אני שקופה!! ש ק ו פ ה ! ! !" זעק הקול השקוף שלי, שאיש לא יכל לשמוע עכשיו.
איך זה קרה? מה השתבש?
האם זה וירוס או מחלה? איך זה שלא הרגשתי את זה בא?
הרי אני תמיד חשה בדברים שעומדים לקרות ותמיד קבלתי תחושות מקדימות.
אבל רגע! אולי בכל זאת היו סימנים מוקדמים?! תהיתי לעצמי וגירדתי את ראשי, או שכך חשבתי שעשיתי אך שוב נחרדתי לגלות שאין לי ראש! ואם אין לי ראש, איך אוכל לחשוב???
חרדה אחזה בי וערפלה את מחשבותיי ההגיוניות האחרונות וגם הן הפכו שקופות.
מהר! מהר! אני חייבת למצוא איזה רמז! חייבת לנסות ולהיזכר בדבר מה, לפני שגם זיכרונותיי יעלמו ויהפכו שקופים אף הם.
איך זה קרה? אימצתי את זיכרוני או את מה שנשאר ממנו והבזקי זיכרונות חלפו בי אך ברגע שהובן פירושם – התמוססו ונגוזו להם.
אחד אחרי השני הם נעלמו ואני לא יכולתי לשים את האצבע (ולא שהיתה לי אצבע לשים...) על זיכרון אחד שיהווה איזו פריצת דרך.
לפתע הבליח זיכרון גדול והתפרץ אל קדמת התודעה:
אני רציתי להעלם!!
"באמת???! אני רציתי להעלם???" שאלתי את עצמי שאלה שקופה וניסיתי להיזכר למה בכלל רציתי בכך.
מה לעזאזל יכולות להיות הסיבות של בת אנוש, שעומדת לחגוג את יום הולדתה, חברותיה יבואו לשמוח בחברתה והכל היה ממש נפלא! השנה האחרונה היתה מהשנים היפות של חיי!
עשיתי בשנה אחת מה שלא הספקתי לעשות בכל השלושים שקדמו לה!
טוב, אולי לא צריך להגזים, אבל השנה הזאת סימלה יותר מהכל את המפנה בחיי מאכזבות, כשלונות וחלומות בהקיץ – להצלחות, שמחות וחלומות מוגשמים.
נכון, זה לא היה קל לעבור את כל זה כמעט לבד, ללא תמיכה של בן זוג חם ואוהב אבל סוף, סוף זכיתי לחֶבְרָה הנעימה ביותר – חֶבְרָתִי שלי עצמי!
לראשונה למדתי להנות עם עצמי ולהנות לבדי ואחרי כל השנים להיות מסוגלת לומר שאני אוהבת את עצמי. יוצרת לומדת עושה מגשימה – סוף, סוף קיבלתי את עצמי – והנה אני נעלמת לי...
אז אם הכל היה טוב כל כך, למה לכל הרוחות זה קורה עכשיו?
מה הביא לנפילה הזאת? איך זה שפתאום נהייתי כל כך שקופה?
הזיכרון האחרון נמוג לתוך ערפל שקוף.
עוד מעט יגיעו כל חברותיי – ואני לא אהיה שם. בדמיוני כבר יכולתי לראות את התמונה: אתן תשבנה לכן במעגל בחצר הקטנה, הנרות והמזרונים יראו נוחים ומזמינים, המטעמים שהכנתן יפיצו ניחוחות מגרים ומעוררי תיאבון וכולכן תשאלו היכן בעלת השמחה – ואף אחת לא תדע!
ואני אסתובב ביניכן, שקופה, אנסה לגעת בכן, לצעוק אליכן, לקרוא לכן ולומר לכן שאני כאן, אתכן – ואתן לא תדעו, לא תשמעו, לא תראו, לא תרגישו ולא תחושו דבר.
אני שקופה... דמעות שקופות זרמו מישותי הלא ממשית.
למה? למה?? למה??? למה????? קיללתי בשקיפות את מזלי הרע – ואז נזכרתי!!
כן, כן! הרי המכשפה כבר אמרה לי מראש שיש עלי כנראה עין הרע! שמישהו עשה עלי כישוף! זהו זה! זאת בוודאי הסיבה.
הכישוף התממש ויום ששוני הפך ליום אסוני.
כל כך רציתי לחלוק את שמחתי ואהבתי עם כל אלה שעברו איתי את השנה האחרונה, להודות להן שהיו חלק מהמסע המופלא הזה וכעת אין ביכולתי לומר להן דבר.
"טוב, נו. לא חשוב. ממילא רובן רק באו בגלל המכשפה שהבאתי." מחשבה שקופה ועלובה חלפה בראשי.
"לא. זה לא נכון!" ישותי הבלתי קיימת התקוממה.
"הן כאן כי הן חברות ובאו לשמוח איתי!" ופתאום הכל היה ברור.
אולי רק פחדתי להיות שקופה? אולי רק חששתי שלא תבואו? שלא חשוב לכן מספיק? שאולי אתן לא באמת אוהבות...?
השקיפות חנקה את הגרון.
בגלל זה רציתי להעלם. הכל התחיל להתבהר בבת אחת.
תמונות חזרו, זיכרונות התמלאו ומחשבות טסו בחזרה לראשי שהתמלא מחדש מכל מה שהתרוקן ממנו וכמעט עמד להתפוצץ מעומס יתר של התרגשות!
בּ וּ ם ! ! !
נפלתי מהספה לרצפה. רשימת המטלות התפזרה על השטיח הכחול הקטן.
השעון הראה שנותרה לי עוד פחות משעה למסיבה שלי.
פיהקתי לכל רוחבו של פרצופי, חשה את גופי המתמתח לכל אורכו – הכל היה במקום.
אני לא שקופה! אבל זאת היתה תזכורת. רק תזכורת קטנה.
"אז תודה לכולכן וכולכם שבאתם אל חיי. שעברתם איתי את השנה האחרונה, שהייתם אחד החלקים החשובים במשוואה..."
תודה. מוקדש לכם, חבריי לדרך המילים.
תמנע.
