עין פקוחה

^{_{עמדנו ברחבה המוצלת שבכניסה לבית הקברות וחיכינו לתחילת הלוויה. הקרובים, הידידים והמכרים התגודדו בקבוצות קטנות ושוחחו בשקט ביניהם, כאשר ניגש אלי נציג החברה קדישא ובקש ממני להתלוות אליו לזיהוי הגופה}}.

הוא הלך בצעדים מהירים לעבר אלונקה שחורה שהייתה מונחת בקצה החדר ואני בעקבותיו. כאשר הסיר חלק מן הכיסוי השחור נגלו פניה של המתה.

המראה הבלתי צפוי, הכה בי כברק: עין אחת הייתה עצומה ואילו השניה – פקוחה! המבט הכחול המת כמו זעק: "תראי, אפילו את זה הם לא יכולים לעשות כמו שצריך!" כל עלבונה, כעסה ומרירותה על הגורל שהתעמר בה בשנותיה האחרונות, היו מרוכזים במבט הכחול הזה שנצרב בתודעתי. היא, שהשתדלה תמיד להראות במיטבה, מוצגת כאן בצורה כה נלעגת ואין בכוחה לעשות דבר בקשר לכך.

פנינה הייתה אישה שהקפידה מאוד על הופעתה. תכונה זו נטעה בה בימי ילדותה הרחוקים כשלמדה בבית הספר הגרמני. הבנות נדרשו להגיע בתלבושת אחידה מגוהצת ומעומלנת ובעלות השיער הארוך נצטוו לקלוע אותו בשתי צמות ולהדק אותן סביב הראש כבעין זר. זכור לי היטב סיפורה על מקרה אחד כאשר יצאה אחר הצהרים עם אחיה העירה בשיער פזור ולרוע מזלה נתקלה דווקא במנהלת. זו הביטה בה במבט כועס, ענתה בניד ראש קצר לברכת השלום שלה ופנינה ידעה כבר שהיא צפויה להיענש. למחרת נקרא אביה לשיחה עם המנהלת בחדרה וזו הבהירה לו בצורה חד-משמעית שאם תיתפס בתו שוב בשיער פזור, גם שלא בשעות הלימודים, תסולק מבית הספר!

בבגרותה השתדלה תמיד שהנעליים והתיק יהיו בצבעים זהים וישתלבו עם צבעי השמלה או החליפה שלבשה. לצורך זה היה לה אוסף מרשים של נעליים ותיקים. השמלות היו מחולקות לשמלות בוקר, אחר צהרים וערב ומעולם לא ערבבה ביניהן. גם על תסרוקתה, שהשתנתה ברוח התקופה, הקפידה ובקרה מדי שבוע במספרה.

כאשר הידרדר מצבה הבריאותי והפכה לסיעודית הייתה נתונה לחסדי מטפלות. הראשונה, שטיפלה בה בביתה, הבינה ללבה ודאגה להלבישה ולסרקה לשביעות רצונה. אמנם השמלות והחליפות נגנזו, אך החלוק והפיג'מה שבהם הולבשה היו תמיד נקיים ורעננים.

כשהועברה למוסד סיעודי לא היה עוד מי שיתן דעתו על כך. כאשר פעם אחת ראתה את דמותה במראה באותו מוסד – פרצה בבכי מר. והנה גם עתה, בסוף הדרך, לא זכתה לכבוד המגיע לה והנשים העוסקות בטוהרת המת הותירו אותה עם עין אחת פקוחה.

איש החברה קדישא שראה את הזעזוע על פני, מיהר לעצום את העין הפקוחה בידו ושאל בלחש: "זאת אימא?"

לא יכולתי לענות לו. המילים נעתקו מפי. הנעתי בראשי לאות הן, פניתי ויצאתי מן החדר. זה היה האות לתחילת הלוויה.