המיות

כל  המילים מתקלקלות, כל הכשרונות מתחלים, כל הכוונות מתעייפות, כשהן צריכות להפשיט את מה שרוקד בתוך הבטן, כאן מולך.

אני מוצלחת, לעיתים מדי, ברכישת מילים נקיות, מנומסות, כאלה ענודות באלגנטיות אצילה, זו החוששת להתלכלך.

אני כואבת לזמנים קטנים, את המומים שנתברכתי בם, אותם המשתקים לי יכולות, לספר אותי, בהברות פשוטות, עד אלייך.

כן, כמו הזמן השוכב כעת בינינו.

איחלתי אותך לעצמי, אייחל לאיש שיזכה לחלקותייך, כי ישכיל את כל הטוב הזרוע, כפי שאני מבורכת.

בתוך השנים היפות שחולפות אותנו, בין השעות הרכות שעוברות בנו, נעדרות את נחלת הכלל, מתהדרות במחילה שלנו.

את ודאי מנחשת אותי כעת, כמרבית הרגעים שאת צולחת, על פשר התווים הסתומים, אלה האחרונים.

אפתור אותי, כשאומר לך, ותהא זו אמת מזוקקת, למרות דציבלים עמוסים של הרגש, על הנטל אותו את נושאת, בהכנות לאושרי.

הוא, שלא מגיע בנקל ,הוא, שמתעכב לו לכאורה בפונדק דרכים על משעולים שכוחים, כאן, יותר מתמיד. ניזון מהזמן הדק, המזדרז מההרגל.

נבערת מנחת זרועו של אישי, בורה בשמחה הפשוטה, מתענגת על אושר עני, כזה שחילקת לי בשפע.

הוא בתוך משמר מילותייך, הן שקונות מחסה, ואני כמו בתוך החמלה הניגרת, מסתופפת אצלך בנוחות.

קצת קשה לשוחח בעט, ולהלביש לנייר בדיו מתבייש, את כל הבדים הנבוכים.

קצת מאוד והרבה לא קל לגלות את כל החיוכים הלוחשים לי, אחרי כל קיא של כאבינו שם בדמי הליל.

תפילות שלא שמעת, תודות שלא שיתפתי, על אדם, שצולח, לטבוע אצלי בשלווה מעיינת, ויותר מהכל נאמנה, במקום שרבים אכזבו.

שמחות שלא חלקת איתי, על אין סוף מבטים דרוכים, להמית לי בנועם, פצעים צעירים.

ופחד אחד שנפטר, מתוך המון חרדות מתגדלות, כי יש לי אדם, שנפגש בכל הבתוך,

ואת לא מיינת לך, את זה שהוא טוב, את לא ניפית נגעים של הרע,

את,

לקחת את כולי,

על מה שהבכיר בי,