תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא?

תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא?  / יהושע רוזנברג

עָמַדְתִּי עַל יַד עֲרוּץ הַנָּחַל הֶחָרֵב   

נִצְמְתוּ בְּחֻמּוֹ מֵימָיו,

נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם, 

פָּנָיו חֲרוּצִים מִן הַיּוֹבֵש,

לִבּוֹ שָבוּר מִגַּעְגּוּעִים

לַשִּׁטָּפוֹן שֶׁשָׁטַף אוֹתוֹ בָּחֹרֶף  

נִחַמְתִּיו וְשִׂמַּחְתִּיו מִיגוֹנוֹ

דִּבַּרְתִּי עַל לִבּוֹ

עוֹד יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימֶיךָ,  

זֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים 

עוֹד יִגְאֶה בַּאֲפִיקְךָ

עוֹד יֵעָבֵד בְּךָ וְיִזָּרֵעַ

וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם

אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו.

רָאִיתִי גֵּזַע עֵץ

עֲנָפַיו כְּרוּתִים, שְׁבוּרִים

נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ 

דִּמְעוֹת שְׂרָף זוֹלְגוֹת מִגִּזְעוֹ

הִבְטַחְתִּי לוֹ, בְּרַחֲמַי   

עוֹד יֵצֵא חֹטֶר מִגִּזְעֲךָ

וְנֵצֶר חָדָשׁ מִשָּׁרָשֶׁיךָ יִפְרֶה

עוֹד יְזַמְּרוּ צִפֳּרִים בֵּין פֹּארֹתֶיךָ

בִּסְעַפֹּתֶיךָ יְקַנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

וּבְצִלְּךָ יֵשְׁבוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים.

כְּאֶחָד עָנוּ אוֹתִי הַשְּׁנַיִם

הִנֵּה אַתָּה יָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק

כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא?

לִבְּךָ שֶׁרָאָה הַרְבֵּה אַהֲבָה

עוֹד יוּצַף אַחְוָה וְרֵעוּת,

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק

עֵת מַרְפֵּא וְעֵת לַחֲבוֹק

עוֹד יָשׁוּבוּ זְרוֹעֹתֶיךָ לֵחַבֵּק,

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד.