הבטתי לעבר השעון במשך מספר דקות ללא תזוזה, מסרב להאמין.
זה היה בלתי אפשרי, אך בכל שעוני הבית, אפילו השעון שריצד על גבי מסך הטלביזיה התוצאה הייתה זהה לחלוטין. התדהמה שהכתה בהפתעה גמורה ובעוצמה גרמה לי לפנות לדרך שכל אדם היה בוחר במצבי הנוכחי, הדחקה. פשוט נתתי לכך לחלוף מעל ראשי, זה יסתדר לבטח, עם הזמן זה יסתדר, איזו אירוניה, "עם הזמן", מה קרה לזמן?
ניסתי להגיע למסקנה הגיונית, מסקנה שגם אדם שפוי היה מאמין לה, זה בוודאי משהו אצלי, בבית שלי, בשעונים שלי, בשאר העולם הכול כרגיל, בחוץ זה בסדר.
יצאתי החוצה, לא יכולתי להישאר בבית במצב הנוכחי. חיפשתי בכול פינה אחר שעון מרכזי, רק כדי להרגיע את עצמי, אפילו ביקרתי את שמעון השען, אך במקום להירגע הפרנויה רק גברה. מה קורה פה לעזאזל, האם זו סוג של קונספירציה משונה שאיני מבין, האם העולם הגיע לקיצו, האם זהו חזון אחרית הימים?
כל השעונים נשארו תקועים על השעה 12:12, האם אני היחיד ששם לב לכך. שאלתי את הבחור הראשון שחלף על פני, אך הוא הביט בשעונו בחיפזון ולא ייחס לכך כול חשיבות, אולי הוא שמח שהזמן עצר לזמן מה כי לפי המהירות שבה הלך נראה כי לא יזיק לו תוספת של כמה שעות ליממה. הבאה בתור שחלפה על פני הייתה גברת זקנה חייכה בעצבות כשהסברתי לה על הבעיה, היא ליטפה את ראשי כפי שעושים לילד קטן ואמרה לי שדמיון בריא לפעמים גורם למחלות.
לא ידעתי מה לעשות, אולי כדאי לספר להורים שלי, הם בוודאי יאמינו לי. אך מתי הם יחזרו מהעבודה, אם השעה תישאר כפי שהיא געת האם הם יישארו בעבודה לנצח, מה עושים?
התחלתי לאבד את העשתונות, אני היחיד ששם לב לכך שהזמן פסק מלכת, איש לא הרים את קולו בחדשות לאסון הנורא, איש אינו יאמין לי, אין לי למי לפנות. הייתכן כי כול העולם עיוור לכך שהזמן נעלם, או שזה רק ברחוב שלי, או שזה רק אני.
לפתע צץ במוחי רעיון מטורף, אך כפי שהקלישאה אומרת מצבים קיצוניים דורשים אמצעים קיצוניים.
חמש שעות לאחר שהגיתי את הרעיון שהתגלה להיות טיפשי יותר ממטורף הגעתי ללונדון.גנבתי, או יותר נכון לומר השאלתי למקרה חירום, את הכסף שאבא שומר בקופסת הנעלים, והזמנתי טיסה דחופה ללונדון. במטוס גילתי לתדהמתי שהזמן עצר גם במטוס, כלומר הבעיה נמצאת גם בגובה אלפי מטרים מעל האדמה. איש לא הבחין בכך, לא הזקן האיש שישב לידי ונחר בעוצמה כשעיניו נעצמו וגם לא הדיילת החמודה, רק אני. העובדה הזאת שיתקה אותי, זה קורה בכול מקום.
כשנהג המונית שאל אותי לאן במבטא הודי כבד, הוא לא התפלא למשמע התשובה. מיליוני אנשים מבקרים במקום זה בשנה, אך הפעם זה היה שונה, זה היה עניין של חיים ומוות.
כשהבאתי בביג בן, פניי החווירו, ידעתי שנפל דבר ברגע זה, זה הגיע עד לכאן, המחוגים של השעון המיתולוגי הכריזו בגאון שהשעה היא 12:12. התחלתי לבכות בעוצמה, לא היה אכפת לי שאנשים מביטים בי מכל עבר, הרגשתי שיברון כללי, חוסר אונים, פחד משתק.
"What's wrong darling?", שאלה אותי בריטית חמודה שעל חולצתה התנוסס דיוקנו של רוג'ר ווטרס.
"The clock, it's not moving", עניתי לה באנגלית קלוקלת, מקווה לקצת נחמה.
"I know. Let me tell you a little secret, time does not exist. It's all about perspective, you can make time stop if you want to and you can make time go as fast as a bullet. It's all up to you. Nobody stole time from us, you have to understand that time is up for grabs and it's our job to make the most of it. So, maybe someone out there wanted you to realize that by sending you a massage. Do you understand what I'm trying to say?
ריאתי את הנערה בריטית מדברת אך לא שמעתי דבר, הייתי מהופנט. עיניי המזוגגות הביטו ללא תזוזה בדיוקנו של רוג'ר ווטרס ובמוחי התנגן לו ברכות השיר "Time", בדיוק ש הנערה החמודה סיימה את דבריה הביג בן קם לתחייה ומחוגיו הצביעו על השעה 12:13.
