ארבע לפנות בוקר.
אני לא נרדמת.
ואפילו שכתבו את זה בשיר, ואפילו בשיר שאהוב עליי, ובקולה של מוזיקאית מוערכת - זה לאו דווקא כי "לבד קשה לי ללכת לישון."
לזה, אני כבר מִתְרגלְתִ.
פשוט, המחשבות האלה, המילים שממלאות אותי, שותקות את עצמן אבל רוצות החוצה - זה, מה ששומר אותי ערה; הרחש השקט הזה שלהן - הוא, בלחישותיו, שמפריע לי להירדם.
ובעצם, בכלל לא איכפת לי אם אֵשן הלילה. כבר לילות רבים עברתי, לבנים, גם שחורים, גם מלאי-צבע.
לא השינה, היא זו שחסרה לי.
מן הסתם גם השינה, אינה חסרה אותי. יש מספיק ישֵנים בעולם הזה.
דובים, למשל.
דובים, יודעים לישון. לבד או לא; גם לא השעה היא שקובעת עבורם את השינה, כי אם החושך והאור, או העונה. הם, הולכים לישון, וישנים משך כל ימות החורף, למשל. ובמיוחד דובי-הקוטב-הצפוני. מה איכפת להם, דובים, בכלל. זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לישון בחורף. אחר-כך גם יודעים היטב, בדיוק מתי להתעורר באביב, להתמתח, להיאנח קצת או לפלח את האוויר בשאגה דובית שכזו, מוצדקת, אחרי שתיקה כזו ממושכת - וללכת לחפש דגים – עוד חיות שיודעות לשתוק (אין לי מושג בעצם, עכשיו שמתי לכך לב, אם דגים יודעים גם לישון) – למצוא אותם ביעילות רבה, לדלות מתוך המים הרבים של קרחונים שהפשירו, או ללקק דבש, אם לא בקוטב הצפוני. וישנם גם אלה שהסתגלנות שלהם, הצעידה אותם בצעדים יפים, לפגוש את עולם בני האנוש - שכנים שזה לא מכבר באו, התקרבו ונכנסים תדיר, אל תוך בית הגידול הטבעי, של הדובים. כמעט כל מי שטיילו בקאניונים, בפארקים בצפון ארצות הברית או קנדה, יודעים לספר על מפגש פנים-אל-דוב כזה או אחר. יש לכם אוכל טעים אתכם במכונית, באוהל או בצידנית? כדאי לסגור פתחים. לדובים, חוש ריח לא רע בכלל. אז שימו לב, כי דוב רעב, לא יספור אף אחד, אפילו לא בן אדם שגדל על כל הסיפורים שאוהבים דובים, והתכרבל רוב ילדותו עם בובות-פרווה בדמותו, וגם לא אם האדם הזה בדיוק נרדם לשנת-לילה עמוקה בטבע – כשהוא, דוב רעב - מריח אוכל...
אבל אני, גם דבש לא יודעת ללקק. ככה, פה ושם כפית קטנה, או טבילה של קצה האצבע, אבל רק מידי פעם, ולעתים רחוקות. ודגים - בכלל לא יודעת לאכול דגים, אוהבת אותם רק כשהם חיים ושוחים. ושותקים. כמוני.
למען האמת העובדתית, לפחות מנקודת המבט עמה גדלתי - זו של בני האדם – דובים גם יודעים לחבק. אבל לא לגמרי ברור לי, הביטוי הזה: כשאומרים 'חיבוק דב', בעצם מתכוונים לחיבוק שהוא "יתר על המידיי"; חיבוק-חונק. אפילו כשכותבת עכשיו – חיבוקחונק, קצת מתקשה לנשום.
לאו דווקא חיבוק מחבק, כמו שרוצה חיבוק להיות.
לעומת זאת, נדמה לי שחיית המחמד הכי פופולארית, אלה שעשויות פרווה סינטטית או בדים רכים, שאין צורך להוציא אותה החוצה לטיול-צרכים, היא בדמות של דב, כדי שבני אדם שהם עדיין ילדים ומותר להם לחבק ככה בלי להסביר את הצורך, יוכלו להתכרבל אתה בלילה, וגם אם הם לבד, ללכת לישון.
ובסיפורים? פו הדוב, ודובי הפנדה בשחור-לבן דמקה רכה שלהם, וקואלות רחוקות – זנָדיר בסכנת הכחדה, מאוסטרליה; הדוב טדי והמבטא הבריטי שלו, ופדינגטון, כבר איני זוכרת בדיוק – כי שנים חלפו מאז התוודעתי אליהם דרך הספרים; כבר מזמן לא הייתי ילדה שמותר לה.
ובעצם, גם לא זוכרת שהיה לי דוב צעצוע לחבק אותו, להתחבק אתו, להירדם.
בובות כן. היו בובות. בגיל שש בערך, הסתבר שלא בכדי, האנגינות וכאבי-הגרון ששבו והתפתחו בתוכי. איזו ועדה רפואית שלא התייעצה בי, ישבה אז על מדוכה, וקיבלה החלטה חד משמעית: אזמל מנתחים – in!; שקדים ופוליפים – out! [ואני די בטוחה עכשיו, שאז, איש לא העלה בדעתו, גם לא דעת-דוקטור מלומדה, ששתי המילים האנגליות הללו, יהפכו למדור קבוע באחד מהעתונים בארץ דוברת עברית, מכתיב-דעת-קהל שכזה. את הקהל שהייתי אז, ילדה בת שש, או בקירוב, איש לא שאל. אמא ואבא הסבירו, שצריך, כדאי, ואחר-כך ארגיש יותר טוב, ואושפזתי, לטובת אותה התערבות כירורגית שעתידה הייתה להפריד אותי מהשקדים לעולמי-עד, באותו בית-חולים בו נולדתי. 'ביקור חולים', בירושלים עיר של קודש. לא זכור לי באיזה חודש זה היה; ואולם את החדר בבית החולים, את הריח שעמד באוויר, את חיוורונו של הצבע הלבן שסייד את קירותיו, את המיטה, את המיקום וגם את הזווית ממנה ראיתי את החדר – כל זאת, עודני זוכרת. גם את המבקרים ראיתי, "ביקור חולים", או לא ביקור חולים? – ובעיקר אני זוכרת את אמא ואבא, שבאו לבקר, והביאו באמתחתם תשורות: בובה, ועוד אחת, ועוד – קטנטנות, לא 'בארבי', אולי היא וחברותיה הגזורות למידותיהם של מכתיבי-אופנה דאז, טרם הגיעו לארץ-קודשנו. בובות קטנטנות, גודלן כגודל אצבע-אמה, לבושות בגד שאינו ניתן להסרה, ושצבעי-עור-הפלסטיק שלהן, אולי גומי – ייצגו אחד לאחד – את שלל צבעי-העור האנושיים. כבר אז, בגיל שש או בקרוב, ידעתי שלבני-אנוש, שלל צבעי עור. נדמה לי שרק זמן קצר לפני אותו ניתוח, התחלתי כתה א'. ואולם הידיעה הזו, פגשה אותי הרבה קודם – עוד בטרם קרוא וכתוב: אל אכסניית הנוער אותה ניהלו הוריי, זו אשר אליה הגעתי, כמה יממות לאחר שנולדתי [באותו 'ביקור חולים'], ובה גדלתי – לשם, באו כל בני ובנות עולם, בצבעי העור השונים שלהם, באו והמחישו את מה שספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אותם פגשתי רק אי-אלו שנים מאוחר יותר, המשיכו ועשו. וכשעשו כן, כבר לא ממש הייתי צריכה לספרים, כדי לדעת שהעולם רחב, ואנשים בו לא מעט, ויש חיים מחוץ לארץ-קודשנו, לא כל שכן מחוץ לירושלים, עיר הולדתי ובירת-הנצח. קלף מנצח, לגדול ככה אל תוך עולם בזעיר-אנפין. אין צורך להאמין או שלא, למה שכתוב בספרים ו/או במקורות כתובים אחרים: ככה. עובדות בשטח. אנשים חיים, בגילאים שונים, דוברי שפות שונות, שמספרים את סיפור הווייתם, ברחבי עולם – נגד עיניי הרואות, אוזניי השומעות, ושתיקותיי. סידור תדיר למדיי היו אז, שתיקותיי אלה.
ולאו דווקא משום כאבי הגרון, ו/או האנגינות.
'אינה משתתפת מספיק בשיעורים', הייתה הערה קבועה, אותה כתבו המורות בתעודות שלי, ו/או אמרו לאוזניהם של הוריי. 'לילדה יש המון פוטנציאל; המון ידע; ברור לנו שהיא יודעת'. ואולם 'אינה משתתפת מספיק בשיעורים'. יופי. למה מי קובע? אולי לי, מידת ההשתתפות בשיעורים, הייתה בדיוק המידה המספקת אז? כך או כך, גם את השאלה הזו, שנכתבה ברגע זה, לראשונה – שתקתי משך שנים. עכשיו אני יודעת, שרק אני, קובעת. ובכל אופן, אז, בחדר הלבן ההוא בביקור חולים, עדיין לא נאמרה ההערה ולו פעם יחידה, לא כל שכן, נשאלה השאלה בתגובה לה, כי רק נכנסתי, אם בכלל, לבית-הספר היסודי. ואני שואלת את עצמי עכשיו: נראה לך שבבית-הספר של הדגים, אפילו קוראים לזה ככה, ללהקות דגים – school – מישהו מהמורים מעיר להם 'אינו משתתף מספיק בשיעורים!' ? ואם כתבו ככה בתעודות, ממילא הכל נרטב, במקום בו הם רגילים לשתוק – כולם, ולשוטט. לא?
אז הבובות הקטנות. לא בארביות, וגם לא דובים. גם לא יער – רק מרכז העיר הירושלמי הצפוף, איקס-מרכזי-של-שני מעברי-חציה ארוכים מהרגיל, מלוכסנים, בקודקוד התחתון של 'המשולש'. ככה בירושלים: מי שלא יודע מהו 'המשולש' (שנים בטרם נפתחה בה הפיצרייה הראשונה – ואנ'לא מגלה, כי בלי פרסומת - היה בה משולש) ו/או מי שאינם יודעים מהו 'שילוש' – כל שלשה והקודש שלה - בבקשה, שיעתיקו מקום מגוריהם לעיר אחרת. עם כל הדתות שמאכלסות אותה, שמנכסות אותה, מאז ומעולם, ומנסות עדיין, ולנצָח. וכל אחת רוצה הכל לעצמה, לנצָח ולְנצֵח את כל האחרות. רגע, ילדה: את מתפזרת לארבע-כנפות תבל עכשיו. שוב האסוציאציות שלך גולשות לכל הכיוונים. ואת בכלל, עכשיו, מחלימה מניתוח; הגרון כואב, כל-כך כואב, לנשום קשה, וגם לבלוע רוק - שאפילו גלידה – 'איזה כיף לך, תאכלי הרבה ארטיקרטיבים ומי-קרח וגלידות!' – כך הדוקטורים שניסו להפיס את רוחי, דעתי ונפשי, וכנראה, עכשיו אני יודעת – מעודם לא נפרדו מהפוליפים שלהם, בטח ובטח שלא – מהשקדים.
בכל ביקור, התווספה לפחות בובה אחת חדשה, לאוספי- זה שחיכה בבית, וזה שגדל, בביקור-חולים... עייפה, בובה זהבה, והדוב עייף ונרדם. רק בובית קטנה אחת, ממושקפת וחסרת-שקדימפוליפים, גם עייפה, גם כואבת, והגם שצללים באו לחדר-מסויד לבן ולוחשים לי לילה טוב - אינה נרדמת.
נראה לי, שלדובים, אי אפשר היה למכור כזה מין לוקש. במאורות ומערות הם דווקא מצויים. אולם אין לי מושג אם גם להם – במערות האף, צומחים פוליפים. שנית, אין לי מושג, אם יש להם 'שקדים'. שלישית, יש לי תחושה עמומה, שלמרות שמספר לא מבוטל מביניהם , באים אל העולם וגם הולכים ממנו, ובין לבין, מבלים חיים שלמים באזורים מלאי קרח - כלל לא בטוח, שהם משתמשים בו כשהגרון כואב להם; גם לא יודעת אם אי פעם, טעמו גלידה [כדאי אולי לבדוק עם הטיילים האלה, שבפארקים בצפון אמריקה] - אז לשם מה לנסות ולהפיס, באמצעות הגלידה – את דעתם. ומעבר לכל זאת – בעצם אין לי מושג ממשי, ודאי שלא ידיעה ברורה או מוכחת, אם בכלל כואב - לדובים, הגרון. גניחה, אפילו שאגה אחת לשנה, ואולי בכמה אירועים מיוחדים, כמה כבר זה יכול לגרום לכאב גרונו של דוב? ובה בעת, נדמה לי שגם הדובים, אין להם שמץ של מושג, שלי - היו שקדים; שהפוליפים שהוסרו באותו ניתוח, חזרו וגדלו ['אמרנו שזה משהו שעשוי לקרות; פוליפים כן, שקדים לא'; כך הדוקטורים דאז]. מרגישה, אולי מתוך תחושת בטן, שזה גם ממש, אבל ממש לא – מעניין אותם.
אילו התחנכתי בבית-ספר יסודי אותו ניהלו דובים, נדמה לי שלא היו רושמים לי הערה בנוסח 'אינה משתתפת מספיק בשיעורים'. יש לי תחושה, שבדובים - מתקיימות אמות-מידה קצת שונות, מאשר אצל בני-אנוש. הנה, עובדה - ב"זהבה ושלושת הדובים", היא זו, שזה גדול לה מידי, ההיא גבוהה מידי, והמרק חם מידי. כמה ניסיונות נואלים, עד שמצאה את מה שהתאים לה. בעוד שלדובים - שלושתם, מידות מדויקות: אבא-דוב, אמא-דובה ודובון – דוב-דוב, ומידותיו. אמרתי מראש: יותר מאשר ידיעה ממשית, רציונאלית, זוהי תחושת-בטן. ויתכן, שזו תחושה מוטעית. בכל זאת, אני יותר דומה לזהבה, מאשר לדובים, בסיפור הזה.
והכי מכולם, אני מסמפטת את בָלו – הדוב הנלבב הזה מ"ספר הג'ונגל"; זה ששר "בוא-נהנה-מהחיים-מהדברים הדוביים-הבסיסיים-היפים-החיים האלה-ואיזה-עולם-נפלא-יש-לנו-כאן"...; בלו ההוא, יד ביד עם מוֹגְלֵי ילד החופש, וגם רוקד את החיים, לא רק שר אותם. גב על עץ, להתגרד אליו; דגים ודבש [אולי זה הנוסח המקוצר של ארוחת ראש-השנה של הדובים?]; גור-אדם לשחק אתו...; מה עוד צריך בחיים הללו? ובמיוחד בתור דוב.
אח, לו הייתי בָלו...
נראה לי שבכלל לא הייתי מסתכלת עכשיו לדעת מה השעה, וגם שותקת עוד קצת, כמו אז, בבית הספר היסודי. בלי מורות, בלי הערות של מספיק ושאינו מספיק, בדיוק במידה הנכונה. ישנה כשצריכה, משחקת כשרוצה, אוכלת כשרעבה. ועל בטן מלאה, למי אכפת, ידיעות ברורות ומוכחות, או תחושות-בטן...
בלו.
היחידי בעולם הזה, שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, טוב – גור-אדם, ואיננו כלב. שאינו רוטשילד, איי-די-בי-די-בי-די-בום, ועשיר כקרח. נעים וחמים הרבה יותר מאשר קרח, יכול אי פעם להיות. ממש ככה, כמו הדוב הזה, נשמע לי נהדר, לחיות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~@~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
- כל הזכויות שמורות ©א.כ.פ.
[דובים, צריכים לשמור זכויות, תגידו? ]
