לבד.
אני מודה, התמכרתי.
התמכרתי וזה קרה כל כך מהר שבקושי הצלחתי להבין שזה מה שקורה לי.
זה התחיל בקיץ שעבר בסוף המלחמה, כנראה בגלל כל המתח עם הילד, שפתאום נורא התגעגע לאבא שלו שהיה במילואים וכעס שהוא לא רואה אותו מספיק וגם ככה הם היו נפגשים רק פעמיים שלוש בשבוע, מאז הגירושים והסדרי הראייה, אז הוא התחיל להוציא את כל הכעס שלו עלי:
"את תלכי לצבא ואבא יבוא במקומך!" היה מחמיץ את פניו המתוקים.
אז לא היתה לי ברירה. נתתי לו לישון אצל אבא פעם ראשונה.
פתאום ערב חופשי לבד, הבית שקט, מיטה קטנה וריקה – אין ילד!
אני לבד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הבדידות התפוצצה לי בפרצוף והשקט הרעים באוזניי.
לא יכולתי לשאת את הקולות. כל חיי פחדתי מהלבד ומהדממה.
הייתי חייבת להירגע, הייתי חייבת לעשות משהו שיעלים את הריקנות הנוראית שחלשה על גופי, כשבין זרועותיי, אותו מקום שהיה מלא תמיד בחמימותו של ילדי, היה עכשיו ריק ועקר.
אז לקחתי.
מנה ראשונה. רק מנה קטנה, אפילו בלי לשים לב, ככה בהיסח הדעת זה ננעץ בבשרי, מוזרק לעורקים, זורם חלק בדמי מגיע לכל המקומות הנכונים.
אהההההההה........
שששש.... אני נרגעת אט, אט הסם עושה את שלו וכדי לעזור לעצמי עוד קצת להתגבר, מדליקה את המחשב ומתיישבת לכתוב על כאב הקריעה הראשונה מילדי, שמרגיש כמו כל אברי בטני נשלפו החוצה בעודי בחיים וקרביי פעורים וליבי פצוע ושותת דם....
אחרי כמה שבועות, ניסיון נוסף.
אם הילד כבר עשה לילה אחד בלעדיי, למה לא לנסות שוב? הרי אבא גר רחוק.
הנסיעות קשות עליו. אם ישן הילד אצלו, יחסוך נסיעות ויוכלו להיות יותר שעות ביחד. פתרון טוב לכאורה, אז הסכמתי – חושבת על כל הדברים שאני תמיד דוחה למועד שבו יהיה לי יותר זמן ואולי אנצל את ההזדמנות הזאת לכך?
מעולם לא חלמתי, כשילדתי את בני, שכבר בגיל קטן כל כך לא אהיה לצידו.
לא חלמתי לישון לילה אחד בלעדיו לפחות עד גיל חמש או שש... לחשוב על כך שבמקרה יתעורר בלילה ואני לא שם בשבילו – המחשבה על כך היתה בלתי נתפסת עבורי.
אך כשהמכונית הקטנה הסגולה התרחקה מעבר לפינת הרחוב, נעלמת אחרי הסיבוב, שוב תוקפת אותי אותה הרגשה מחרידה.
אני לבד!!!!!!!!!!!!!!!!!
צורחים הלבד והדממה בראשי.
אני רצה חזרה פנימה, לוקחת מהר את המנה, מכפילה את הכמות וכבר לא מחכה אפילו שניה, מתיישבת על המחשב ומתחילה לכתוב עוד סיפור, הפעם על ריקנות איומה.....
אההההה.....
שששש....
וכך לאט, לאט זה קורה.
הסדר חדש מתהווה לאיטו. כשאני נרשמת ללימודים ומתחילה ללכת למכללה בימי חמישי, זה כבר מתקבע כהרגל.
אבא מגיע, לוקח את הילד שניהם ביחד באים בזמן ההפסקה הגדולה אני נותנת נשיקה לילדי והם נוסעים להם.
אני חוזרת לבית ריק אחרי יום ארוך של לימודים ורק מחפשת לברוח ממנו.
אז ככה, מיד אני כבר מזריקה עוד מנה. מתיישבת לכתוב על אהבה חדשה – סוסים, ועל תחושה נפלאה של התמלאות ויצירה והעשרה ופתאום הבית כבר לא כל כך נורא...
זה חומר טוב, לעזאזל!
בית קטן וחמוד שעיצבתי בדלות אמצעים – בית? כוך.
כל כך קטן אבל חמים ונעים והוא שלי. שלי!
שוב אני בזכות עצמי.
עשיתי זאת לבדי!!!
לבדי?
אני לבד??????
אפילו לא שמתי לב... איך זה יכול להיות שזה כבר לא מפחיד אותי?
וכמה שקט יש לי פתאום – שששש.... לא להפריע לי בבקשה.
שום קול כבר לא צורח באוזניים, הבדידות כבר לא מכה. רק סם מופלא מרגיע וממכר בהנאה צרופה....
ככה זה להיות מכור.
כבר עברה כמעט שנה, ואני עכשיו כבר משתמשת "כבדה".
כל שבוע ביום חמישי, אני כבר מכינה את המנה בבוקר, שתחכה לי לערב, כשאחזור לבית קטן מקסים וריק.
כי הכי חשוב זה לא להזריק ליד הילד.
הוא מיד מרגיש כשאני צוללת, מתרחקת ממנו למחוזותיי וכשהוא איתי – הוא צריך אותי ואני לא יכולה להעניק לו את תשומת הלב הראויה, אם אני מסטולה.
אז אני כבר מחכה, רק לרגע שהוא כבר יסע.
עכשיו המראה הסגול של המכונית המתרחקת, מאיץ את דופק ליבי, מריץ אותי חזרה הביתה, שולפת עוד מנה – ומזריקה!!!!!!!!!!
אההההה.....
שששש........
מנה של לבד – מרוכזת במיוחד.
מנה של שקט – טהורה ומזוככת.
זה קרה ואפילו לא שמתי לב כמה מהר נהייתי מכורה.
מכורה ללבד שלי ולדממה....
