בבית גדול באפקה גרה טל, בחדר שהצבע הדומיננטי בו היה ורוד ושהיווה מרכז-עצבים מאין כמוהו לעולם החלומות והפנטזיות של ילדה מתבגרת, ששמונים אחוז לפחות מההתבגרות שלה מוכתב על ידי ערוצי הכבלים. אבא של טל היה בעל משרד אדריכלות מצליח, ואמא עורכת דין, ולשניהם היה פעם עיקרון מאוד חשוב - שלא לתת לקריירה לפגוע בהתנהלות של התא המשפחתי. האחות הבכירה של התא הזה הייתה סיוון - גבוהה מדי בשביל להיות בובת ברבי, אבל זה כל ההבדל. אינטלקט חריף עטוף במעטה בלתי-חדיר של תרבות צריכה, מעל גוף של דוגמגישה, שהצליח לתפקד באורח פלא על דיאטה של חסה ודיאט קולה.
לבית הייתה חצר ובחצר היה דשא, ובפינה של הדשא היה מחסן עשוי מפח גלי שעידו - החבר של סיוון - עזר לאבא לבנות. ולשם מצא את דרכו אותו עכבר, ושם השתכן, כשהוא מכרסם את הניירות שאבא החזיק שם בתוך קופסאות קרטון.
אבא גילה את הדייר הבלתי-קרוא בערב אביבי אחד; למרבה המזל והחסד אימא לא הייתה בבית. טל רבצה על השטיח בסלון מול סרט מקסים שגרם לה להתרגש נורא, עם גיבור וגיבורה כאלה יפים ומוסיקת רקע מתוקה ועצובה והרבה נופים של ים ושקיעות והמון המון אהבה. סיוון, שהייתה עסוקה בלימודים לבחינת הבגרות שלה באנגלית ולא היה לה זמן לשום דבר אחר, ישבה ליד שולחן המטבח עם המחברות והספרים והעט שלה תקתק בעצבנות על השולחן.
"את חייבת לעשות את זה?" שאלה טל.
"תסתמי," פלטה סיוון מבלי להרים את הראש. תק-תק-תק, אני האחות הגדולה ואת לא.
ואז אבא נכנס למטבח ואמר, בשיא הטבעיות, "טוב, נראה לי שיש לנו עכבר". סיוון שחררה צרחה היסטרית - "איפה? למה?!" - וקפצה על כיסא כשהמחברות שלה מתעופפות לכל עבר.
טל דמיינה לעצמה עכבר קטן וחמוד בגווני חום-קפה ולבן-וניל, כמו גלידה, מדשדש לו במחסן של אבא וסוקר בעניין את כלי הגינון שהיו מסודרים על הקיר כמו חיילים בשורה. אבל אבא לא הרשה לה ללכת לראות את הנגיסות הזעירות בשוליים של הניירות. "עדיף לא להסתובב במחסן בינתיים. אני ארסס פה קצת חומר הדברה."
"אני מתקשרת לעידו." אמרה סיוון בנחרצות אחרי שירדה מהכיסא.
"לא צריך." אמר אבא ברוגע. סיוון התעלמה ממנו והרימה את הטלפון.
"סיוון, הוא בצבא עכשיו, וזה בסך הכול..."
"עידו?" נבחה סיוון לתוך הטלפון. "תשמע, אני צריכה אותך. אל תשאל מה קרה פה, אן-פאקינג-בליוובל אבל - אתה יושב? - יש לנו עכבר בבית. רצינית איתך, פה במחסן. מה אתה צוחק? זה בכלל לא מצחיק, מתי אתה בא לפה לסדר את זה? בטח יש לכם במושב איזה רעל בשביל זה, כמו שאבא שלך היה מפזר במטע... אה, באמת?" סיוון עצרה את שטף הדיבור כדי להאזין לכמה שניות, והסיטה קווצות שיער בלונדיני מפניה בתנועה סקסית שנוצרה במיוחד כדי למוטט את העומד מולה, ברוב המקרים אפילו דרך הטלפון. "הוא אומר שלא כדאי לפזר פה רעל," דיווחה לאבא. "כי יש פה שכנים עם כלבים וחתולים וילדים קטנים. הוא יחזור ביום חמישי ויטפל בזה. תודה מתוק! אז תגיד, מה נשמע אצלכם שמה, הרבה אקשן? טוב, אני חייבת לחזור עכשיו ללימודים, אוהבתותך". סיכמה בנשימה אחת והניחה את הטלפון.
"לא יהיה הכי פשוט להביא חתול?" הציעה טל בתקווה.
"תסתמי." אמרה סיוון. העט חזר לתקתק על השולחן. תק-תק-תק שטחי וחלול אבל יציב כמו שעון רולקס, חריגה של שנייה אחת כל מאה-שישים שנה.
עידו התעכב בצבא מסיבה שעליה לא יכול היה לדבר, או לא רצה, ולכן הגיע רק ביום שישי בבוקר. אבא ואמא לא היו כי הם נסעו לסופשבוע בלונדון, וזה חבל כי הם מאוד אהבו את עידו. במיוחד אבא, שתמיד היה מצ'פח אותו בכוח על הגב ושואל אותו מה נשמע בצבא, ומתייעץ איתו בכל מיני עניינים רציניים. לא הייתה שום סיבה ממשית מדוע עידו לא ירצה לקבוע באפקה את ביתו השני, ואכן הוא הגיע בלי לעבור בבית קודם, ונראה מהוה במדי הב' שלו וכל כך עייף עד שכמעט נפל מהרגליים. אבל הוא התנהג כאילו הכול כרגיל, גם כשרכן לנשק את סיוון והיא פלטה "איכס, כמה ימים לא התגלחת? דוחה ממש." אחר כך עידו חייך אל טל ושאל "מה שלומך, נסיכה? יא אללה, כל פעם שאני רואה אותך את נהיית יותר יפה." הוא תמיד קרא לה בכינוי החיבה "נסיכה", ותמיד היה אומר לה דברים כאלה למרות שטל ידעה שסיוון הרבה יותר יפה ממנה.
עידו הביא איתו איזה חפץ עטוף בסמרטוטים. כשהם הוסרו נחשפה מין תיבת פח מוארכת, שאור הפלואורסצנט הלבן של המטבח הבהיק על דפנותיה; "זה צריך לעבוד. בשביל העכברושים של חברון זה מספיק טוב." הוא אמר לסיוון בשקט, "זה ייקח שלושה, מקסימום ארבעה ימים." בעוד טל לוטשת עיניים במלכודת העכברים.
"אפשר להביא חתול שיבריח אותו, במקום כל הדברים האלה." החליטה טל לנסות עוד פעם. זה היה רעיון טוב מכדי לוותר עליו כל כך בקלות.
"אפשר," אמר עידו בכובד ראש, מתעלם מהצקצוק של חוסר הסבלנות שהשמיעה סיוון. "אבל את יודעת שחתולים הכי אוהבים להשחיז את הציפורניים שלהם על ג'ינסים ששווים שמונה מאות שקל." וסגר את סוגיית החתול בצורה הכי אלגנטית שאפשר.
אחר כך עידו נכנס למחסן בשביל לסדר את המלכודת וטל ליוותה אותו. היא התבוננה במלכודת קצת יותר מקרוב, ואמרה, "יו, איזה יופי, אפילו יש בה חורים בשביל שהוא יוכל לנשום!"
עידו הביט בה במבט מוזר, הסיט את מבטו הצידה ומלמל "נסיכה, זה... לא בדיוק בשביל שהוא יוכל לנשום..."
הוא לא רצה להמשיך ואת שארית המשפט חתם ב"לא משנה", אבל טל הרגישה שיש פה איזה סוד אפל שלא מספרים לה, והציקה בעקשנות עד שעידו הסביר לה: שאת המלכודת משקיעים בדלי מים כדי שהעכבר יטבע ובשביל זה נועדו החורים. היא לא התחילה לבכות או משהו כזה, כי בכל זאת היא לא הייתה עד כדי כך קטנה. כבר בכיתה ח'.
כנראה שהעכברים של אפקה לא מצויידים באותה חוכמת-חיים ששמורה לעכברושי חברון הקשוחים והמנוסים. לעכבר הקטן לא היה ממש סיכוי, וכבר בלילה שלאחר מכן נשמע 'סנאפ' באמצע הלילה. אבא ואימא עדיין לא חזרו לארץ וסיוון לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להתקרב למלכודת, כך שהיא בעטה את עידו מהמיטה וצרחה שייפטר מזה. טל מיהרה בעקבותיו למחסן, מוכנה לשטח תחינותיה, אבל עידו עצר אותה ולחש "אל תדאגי, נסיכה. לא נטביע אותו."
הם כרעו על הרצפה ליד המלכודת, שבתוכה התרוצץ העכבר הקטן שגורלו נחרץ. צבעו היה דווקא חום-אפור אחיד אבל בכל זאת היה, בעיניה של טל, חמוד ובלתי מזיק לא פחות ממחזיק מפתחות פרוותי, והם טיכסו עצה.
"אולי פשוט נשחרר אותו?" הציעה טל.
"איפה? פה ברחוב? הוא יחזור תוך חצי שעה. לעכברים יש חוש-ביות מתוחכם."
"אז אולי תיקח אותו למושב שלך ותשחרר אותו שם בשדות?"
"לא בא בחשבון."
"למה? הוא בסך הכול עכברון קטנטן כזה, כמה נזק הוא כבר יכול לגרום אצלכם?"
"עם כל הכפרים הערביים שנמצאים שם בסביבה, כבר יהיה עדיף להטביע אותו. את יודעת מה הערבים עושים לעכברים, נסיכה? הם פשוט מערבבים קצת אבקת מלט עם סוכר ומשאירים את זה ליד קצת מים, והעכבר בא, אוכל, שותה, הולך לישון ומתעורר עם בטון בבטן שלו. טוב," עידו קם מהרצפה והרים את המלכודת בזהירות. העכבר צייץ. "אני נוסע לטפל בזה וצ'יק צ'ק אני חוזר."
"אני באה!" הצהירה טל, שאחרי סיפור הבטון לא הייתה לה שום כוונה להשאיר משהו בידי הגורל.
"טוב. תיקחי איתך את הסלולרי, שסיוון לא תדאג. ואל תגלי לאבא שלך!"
השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר כשטל, עטופה במעיל הטייסים של אבא, יצאה בעקבות עידו לרחוב שהיה קריר וחשוך ושקט מאוד, אל הג'יפ שלו שחנה מול הבית. את המלכודת הוא הניח בזהירות על המושב האחורי, ליד האפוד הקרמי שלו והנשק וערימה של מפות. היא התיישבה במושב הקדמי של הג'יפ וניסתה לטרוק את הדלת אבל נדהמה כמה הייתה כבדה. עידו סגר אותה בזהירות והקפיד לבדוק את חגורת הבטיחות של טל לפני שהניע את הג'יפ.
כל סימני העייפות טבעו ברעש המנוע. טל סקרה את פנימיותו האפלולית של הג'יפ בהתלהבות ילדותית: בלי שום אביזרי נוחות או צעצועים למיניהם, כמו שהג'יפ העירוני של השכנים היה עמוס בהם; רק אור אדמדם שנובע מלוח השעונים, וצמיגים מרובבים בוץ ושלדה מצולקת ואם היה אור בטח אפשר היה לראות חורי-קליעים פה ושם. הם התחילו לנסוע, והרחובות היו ריקים וחשוכים כל כך, כשרק כתמי אור ספורדיים של פנסי-רחוב מבליחים פה ושם ורעש המנוע מחריש אזניים. הם יצאו את גבולות אפקה והכבישים התחלפו בשבילי-עפר חשוכים ובעוד הג'יפ שואג ומדלג על מהמורות טל הרגישה מין התלהבות גואה בה, וחשבה לעצמה שזו ממש הרפתקה, שבה הם מבריחים למקום-מבטחים את העכבר הנידון למוות בתוך כלא-הפח הזעיר שלו, מאחור בג'יפ ביחד עם כל הציוד הצבאי.
הנסיעה נגמרה מהר מדי בשבילה כשעידו עצר את הג'יפ, והם יצאו אל ניחוח הפרדסים ונשמו אותו עמוק עמוק.
"איפה אנחנו?"
"ליד רמת השרון." ענה עידו, מעיף מבט מסביב.
"אתה יודע לפי הכוכבים?"
"לא, נסיכה," צחק עידו. "אני יודע כי אני נהגתי לפה, וחוץ מזה כבר אין כוכבים. תראי בעצמך." השמיים כבר היו כחולים-כהים של לפני זריחה ופס ורוד עיטר את קו האופק.
עידו הוציא את המלכודת, קרץ לעבר טל, ולחש: "אוקיי, לימדנו אותך כל מה שאנחנו יודעים, עכשיו תורך לגלות את העולם." טל צחקה. עידו פתח את המלכודת והעכבר זינק החוצה ונעלם בהבזק חומאפור. עכשיו הדרמה הגיעה לשיאה, כשעידו צעק בקול רם: "רוץ, אתה חופשי, בן זונה, רוץ! אויש, סליחה. נפלט לי." הוסיף בהתנצלות. הם עמדו והשקיפו בדרמטיות לעבר האופק ועידו שרק את "נולד חופשי" וטל כמעט התגלגלה מצחוק על האדמה, ולאחר שנרגעה הוסיפה משפט משלה כדי להצטרף לרגע הדרמתי: "אתה חושב שנראה אותו שוב אי פעם?"
"מי יודע..." אמר עידו ופנה לכיוון הג'יפ.
"...נסיכה."
הנסיעה בחזרה הייתה פחות כיפית, וטל נרדמה למרות שכבר היה אור-יום. היא לא פקחה את עיניה כשעידו החנה את הג'יפ שוב מול הבית באפקה, והוא נאלץ לשאת אותה עד לחדר שלה והיא המשיכה לעשות עצמה ישנה, למרות שהייתה בטוחה שאת הלמות הלב שלה אפשר לשמוע עד קצה הרחוב. עידו הניח את טל על המיטה בחדר שלה, ולפני שחזר לחדר של סיוון הוא כיבה את האור וסגר את הדלת בזהירות, והיא נרדמה אל תוך חלום שאותו לא תספר לאף אחד אף פעם.
את מעיל הטייסים של אבא הוא לא הוריד ממנה.
