אופטימיות.

הגוף שלה שוכב על החול,החול שכל כך הרבה רגלים עברו,

ידיים שיחקו,ומים נגעו,פשוט מוטל שם,כל קימור וקימור מודגש בגופה הארוך,

עיניה עצומות,ועל שפתיה חיוך,חיוך של מישהי שיודעת סוד,חיוך קטן,חיוך מאושר

,כל כך בולטת בין חול הזהב עם שיערה האדמוני הארוך,ואם היא תפתח עיניים,

ולו לרגע,אוקיינוס שלם ישקיף מבעד לחוכמת חיים של 19 שנים,כה בהירות,

מלאות תבונה,וניצוץ של אושר,ולו ריגעי.

השמש מלטפת קימוריה הלבנים,מפחדת לגעת,להרוס את השלמות שבעור הפורצלן החיוור.

הכול נטוש,הרוס,שרוף מסביב,ורק היא,מושלמת בין הריסות הכאב.

השקט השמימיי שנמצא רק שם,בין השחפים והגלים,השקט הפנימי,

שנמצא רק שם,בקצה העולם,ליד הילדה הנטושה עם החיוך בעיניים.

פיזרתי את הכאב על החול,ושיחקתי בו עם רגליים יחפות,עד שמי ההתחדשות באו וסחפו אותם הכול,עמוק לתוך לב לא שקט.