"יש לי המון זמן", אני מציין לעצמי בסיפוק. ממש 45 דקות שלמות, מראה לי השעון בתיקתוק עובדתי. ואני לוקח אותו, לוקח 'תזמן. כמתבקש מבוקר יום שישי. התעסקות קצרה במכונת הקפה מניבה לי קפה מדוד, בדיוק כמו שאני אוהב ואני פוסע איתו בעצלתיים למרפסת. לוגם מלוא הריאות אויר בוקר נקי וצונן, מרגיש את החום מתפשט בכפות ידי האוחזות בכוס, ואת הקור הנעים מחלחל אל כפות רגלי היחפות מאריחי הרצפה הקפואה.
בת קול מרוחקת בוקעת ממעמקי הבית מנסה לחדור מבעד לוילונות השלווה הקוסמית בה אני שרוי. אני ממולל עלה של לואיזה מהעציץ, מקרב אותו אל אפי ועוצם עיניים בהנאה.
"אנחנו נאחר", פולח קול צלול ושקט את שבכת הרוגע שאופפת אותי. דמות מטושטשת מתקרבת אלי מהחושך היחסי שבתוך הבית אל האור המסנוור שבמרפסת. הדמות מתבהרת ונהיית מוכרת מרגע לרגע. "אשתי שתחיה", אני מזהה בשמחה (או בכינוי החיבה שלה "שתיח").
"הוינרים אוספים אותנו עוד 10 דקות ואתה אפילו לא לבוש, אתה יודע שאני לא אוהבת לאחר!"...
הוינרים הגיעו בזמן, חיבוקים, ברכות, קריאות גיל ואנחנו בדרך.
"מה בתכנית היום, רונה וינר"? אני שואל בסקרנות ומנסה להעטות על פני ארשת חשדנית במיוחד. רונה מחייכת בטוב לב אופייני ומפרטת מיד: "אתם תדעו כשנגיע". אני מגניב מבט לעבר צחי, אולי ממנו תבוא הישועה בדמות רמז כלשהו, אבל נסיון העבר מורה לי שגם הוא מגשש באותה אפלה כמונו. "צפונה" מכריזה רונה בגיל.
שועטים קדימה, צמיגי ה 4X4 נצמדים לאספלט בחירוף נפש. צחי בידיו האמונות מדהיר את הרכב במיומנות רבה כשאני ממושב הנווט שלידו מנסה לדלות מידע חיוני ממקלט ה GPS שבידי.הלז מצידו מקשה עורף ודורש במפגיע: "הזן כתובת מבוקשת", בקולו המתכתי והמונוטוני ומסרב לשתף פעולה בקטנוניות אופיינית. שתי הגרציות מאחור שקועות ב"שיחת עדכון" המכסה את כל המאורעות בעולם הרחב בכלל ובחברה הקרובה בפרט, כשהן לא פוסחות על אף פרט, ולו השולי שבהם. אני משאיר ערוץ חלקי פתוח, ומרכז את יתר המשאבים לחלומות בהקיץ, אוחז לי שרעפים לרוב ומפליג איתם יד ביד אל עבר האופק.
"ארוחת בוקר אצל צבייה ולביא בקפה בצל הפיקוס שהם פתחו בצימר המפורסם שלהם" מכריזה בנשימה אחת רונה בפנים משולהבות. צבייה ולביא כרכרו סביבה כמכרים ותיקים, מלאי התרגשות מההיכרות החדשה, מתקשים להסתיר את הסקרנות שניצתה בהם במהלך אינספור שיחות הטלפון שצברו עם רונה בשבוע האחרון. רונה מצידה הפגינה בקיאות רבה בהיסטוריה של המקום כמו גם בכל הפרטים של בני המשפחה וגרורותיה לדורות.
"שבו לשולחן", החוו בני הזוג בהתרגשות, הכל מוכן הלחמניות חמות,והמאפים גם. מרגע זה ואילך זרמו עשרות צלוחיות צלחות וקעריות מלאות מכל טוב שהחלו להיערם על השולחן שלנו, וגם על שולחן נוסף שצורף כדי לעמוד בגבורה בעומס המטעמים כי רב.
שעתיים לאחר מכן מצאנו את עצמנו יושבים על כורסאות בפישוט איברים
אל מול הנוף כשכל ניסיון נוסף ללגום מעט מאויר הפסגות הצונן נתקל בהתראת "עומס יתר" ידי ליטפו את ביטני ממששות את ריבועי הקסם שכה שקדתי על פיתוחם. ארשת פני הזחוחה והדשנה פינתה את מקומה לפאניקה מידית, במקומם מצאתי בטן עגלגלה ומתוחה כשל אישה בשלבי הריון מתקדמים. אבל לא איש כמוני ייכנע להרגשת הפחד והאימה ומיד חיפשתי במבטי את השביל שמוביל ליער כשאני מתכנן ריצה ארוכה שתחזיר את המצב לקדמותו.אבל עצם המאמץ שבמחשבה עצמה די היה בה כדי לגרום לי לשקוע עמוק יותר בכורסה ולהתרכז בלשאוף אויר באופן סדיר.
"מה התנחלתם כאן"? בואו אנחנו ממהרים ל ..."שם", נזכרה רונה במרץ מחודש. 20 דקות נסיעה שעסקו בספקולציות וניסיונות ניחוש עקרים ואנחנו "שם". חוות סוסים צצה מולנו כאילו משום מקום באמצע הישימון ההררי של רמת הגולן, כשסימן הצוויליזציה היחיד באופק הרחוק הייתה פסגתו המושלגת של הר החרמון. סרג' יצא אלינו וחיוך על פניו. עדר סוסים מאוכפים ומאובזרים להפליא כבר בטש בקרקע הסלעית מוכן לצאת לדרך.רונה וסרג' פצחו בשיחה קולחת כשרונה דולה עוד ועוד פרטים פיקנטים על שלושת נשותיו הקודמות של סרג' בעוד אישתו שהגישה לנו "חליטת תה מצמחי בר" מחווירה יותר ויותר מרגע לרגע ואחר כך מאדימה יותר ויותר עד להתפוצצות הבלתי נמנעת של הר הגעש. מוזר איך אישה שחיה עם אביר נעוריה מגיל הגן ונשואה לו כל חייה לא ידעה על ה"חור השחור" הזה בעברו, ורונה במיומנות מקצועית ובשיחה אגבית של 5 דקות חילצה ממנו מידע כל עסיסי.
"מזל שלא שאלתי אותו על שבעת הילדים שיש לו משלושת נשותיו הקודמות", ציינה רונה בסיפוק כשטופפנו לנו על הסוסים בשבילי הטרשים ההרריים.
יתרת היום התחלקה בין טיול למיטיבי לכת במסלול הארוך בשמורת גמלא, סקי במסלול המקצועי הספורטיבי בהר החרמון, גלישת סנפלינג במפל הדבוריה, קונצרט החורף ביער, תערוכת צילומים מתחילת ההתיישבות במאה הראשונה ושייט קיאקים בירדן. בין לבין שזרה רונה "ארוחות שף" בתי קפה וקינוחים לרוב.
חזרנו עייפים אך מרוצים.
