|
לאלוהים יש דרכים משונות ללמדנו לקח.
מי לא רוצה להיות קצת אלוהים?
600 ₪ לקורס מזורז של רייקי.
ממש בדיחה.
ב 600 ₪ ללמוד להיות "אלוהים קטן".
קודם כל, זה טוב להפגת השעמום.
שנית, אם כל זה לא סתם "חרטה", והעסק באמת עובד, ניתן להפוך אותו למקצוע.
וחוץ מזה, רפואה זה עיסוק נשגב.
מובן שיש בו, לרוע מזלנו, גם צד מחליא: כמו להניח ידיים על איזה גוש שומן מיוזע,
או להריח ריחות דוחים מכל סוג שהוא, שגוף האדם ביכולתו להפיק.
ניחא גוף צעיר, גמיש, חלק.
ואם זה משהו מקומט, שעיר, מכוסה ורידים תפוחים?
איברים עקומים, פצעונים ומיני פצעים משונים של מחלות, שלא נדע מצרות?
ומה עושים עם חרמנים שיעמוד להם תוך כדי הטיפול?
לתת להם לשתות מי סודה מהול בתא נענע לפני?
או להריח קטורת בניחוח קרישנה, להרגעה?
או להקשיב למוסיקה, שזורה ציוצי ציפורים ורשרוש מי מפלים מהרי הרוקי?
בטח לומדים שם להתמודד גם עם הצדדים האפלים של המקצוע.
כי על מה אני, לכל הרוחות הולכת לשלם 600 ₪ ?
600 ₪ כפול איזה 20 טמבלים, כפול, נגיד, 3 (בטח זה לא קורס יחיד שמעבירה הגברת).
כולה קורס חודשי של איזה 8 שעות.
משכורת של 36000 ₪ ...
לא רע...
אז הלכתי...
ת"א.
חדר מרווח באחד המוסדות המכובדים של העיר.
נשים וגברים בכל גיל אפשרי.
כל מעמד אפשרי.
נרגשים, דרוכים.
מסטר לרייקי, אישה רצינית, מעבירה בצורה תמציתית את החומר.
זה נראה משכנע.
לומדים על צ'אקרות, אנרגיות, ואת רזי עסק עצמו.
במפגש השני כבר עוברים את טקס "פתיחת הערוצים".
לאחר שעצמנו את עינינו, מורה מניחה את ידיה על ראשו של כל אחד מאתנו,
אך לא לפני שהוזהרנו, שלאחר הטקס עלולה להתפתח אצל בודדים איזה תופעת לווי קטנה.
כבר בדרך חזרה חשתי בכאב ראש איום.
איך שהגעתי הביתה, נשפכתי על המיטה ושקעתי בשינה עמוקה, נטולת חלומות.
כאב ראש לא הרפה ממני.
זו כבר כוס תא צמחים השלישי, שאני שותה תוך שעה.
לא מסוגלת יותר.
אקמול לא בא בחשבון, כי אני בחודש שני להריוני וכל תרופה עלולה להזיק לעובר.
אני בטוחה שהפעם זו בת.
מחשבות על בת שתיוולד לי, זהובת שיער, יפיפייה, משעשעת, מצליחות לדחוק את הכאב.
אסרק את שערה, אאסוף אותו ע"י גומיות חינניות לקוקיות מתוקות.
אתפור לה בעצמי שמלות משגעות.
אקנה לה נעליים תואמות.
ובהכרח, בהכרח, מגוון כובעים.
אביא לה אינספור בובות.
יחד נלביש אותן במיטב הבגדים מפרות דמיוננו.
ננהל שיחות אם-בת לתוך הלילה....
לפתע חשתי בבחילה.
ראשי היה לכוד במלקחי כאב שרק הלך והתחזק מרגע לרגע.
התכווצויות עזות פקדו את גופי.
התכווצויות מהסוג הבלתי נשכח.
אילה... של צירי הלידה.
לבדי הייתי בביתי.
חייגתי לרופא, הזמנתי מונית ותוך כמה דקות כבר עמדתי ליד הקליניקה שלו.
קפאתי במקומי מעצמת הכאב.
חשתי ביד דמיונית האוחזת באיבריי, בשיפולי בטני ומנסה לעקור אותם מגופי.
זרזיפי מים חמימים החלו זולגים על רגליי הכושלות.
נתקפתי אימא.
בקושי רב ניתקתי את רגליי מהמדרכה. צעד, צעד, דילגתי לעבר דלתות הקליניקה.
תהום נפערה לרגלי, איבדתי את הכרתי.
מצאתי את עצמי שכובה על מיטת טיפולים ורופא חיוור פנים אוחז בידיו בסדין, הספוג בדמי.
הוא ניסה לשדר "עסקים כרגיל":
"על תזוזי, את חייבת לנוח, זה קורה, דימום בתחילת הריון.
עוד חצי שעה אקפיץ אותך הביתה.
את חייבת לשכב במנוחה מספר ימים.
נקווה לטוב".
עברה יממה.
צייתי להוראות הרופא.
היה נדמה שהדברים מתחילים להסתדר.
בזהירות חזרתי לפעילות רגילה.
העולם חייך אלי,קרני שמש אביבית ליטפו את פני.
בוקר יום שבת.
אפשר להתפנק עוד כמה רגעים במיטה.
רק עוד טיפה.
קמתי להפעיל את קומקום החשמלי.
פתחתי שקית חדשה של קפה שחור משובח.
הסנפתי את ריחו המדהים.
קפה שחור בחלב.
ארשה לעצמי רק כמה לגימות, כי זה יכול להזיק לתינוקת.
כאב חד פילח את בטני.
חלוק משי דקיק נפתח על גופי הערום.
תינוקת שלי דיממה מתוכי, קרועה לגושים מכוערים.
זלגה על רגליי.
לא השמעתי קול זעקה. קראתי מספיק על הנושא.
"הפלה טבעית", קראים לזה בספרות המקצועית.
כעבור רבע שעה הכל נגמר.
אספתי את מה שהיה אמור להיות התינוקת שלי, כרכתי בתכריכי הצעיף הצחור,
ששמרתי מיום החתונה, לבשתי את בגדיי ויצאתי לרחוב.
רגליי נשאו אותי לעבר הגינה המגודרת, ששעריה היו נעולים תמיד.
לא נותרה בידיי בררה, אלה לטפס על הגדר.
עשיתי זאת במהירות.
התכופפתי, כך שעוברי האורח לא יבחינו בי.
בחרתי בעץ עתיק ורחב כותרת.
באצבעותיי חפרתי לידו גומחה עמוקה.
נשקתי לה, לבתי.
שפתיי נגעו בבד הצעיף העדין.
חשתי עוד בחום גופה.
לא הזלתי דמעה.
שתלתי את בתי.
עמוק, עמוק.
כך שהחיות המשוטטות לא יצליחו לטרוף את גופה הטהור.
מדי יום אני עוברת ליד הגן, מביטה אל מקום קבורתה.
צמחו שם פרחים מרהיבים, קטנטנים,
כקוקיות שלעולם לא אשזור בשיערה.
ואני?
חייה וקיימת.
השלמתי את הקורס.
קבלתי דיפלומה אקזוטית, ממוסגרת ומניחה לאלוהים לחולל את נסיו, לבדו.
|
