אתמול היא הייתה בחורה עם גבר, והגבר שלה היה בן-זונה. ועכשיו היא בחורה בלי גבר ועם מחבט בייסבול. הוא שעון על הקיר בפינת חדר השינה שלה ולא משנה בכלל שהיא לא יודעת להשתמש בו, גם אם היו לה הקואורדינציה או הכוח להשתמש בו כמו שצריך היא הרי לא הייתה מסוגלת להרים אותו ולהניף אותו לפרצוף של מישהו; אבל הידיד שלה אמר שזה לא משנה – "העיקר שזה פה ליד המיטה שלך ומשדר את המסר." לה זה נשמע כמו איזשהו סוג של פנג-שווי מעוות.
הוא תקע בה מבט תוקפני, הידיד הזה שלה, שהוא בערך הידיד היחיד שלה, והודיע לה חד וחלק: "את מפסיקה לתת לאנשים להתייחס אלייך כמו זבל, והמחבט הזה הוא בתור התחלה. מאז שאני מכיר אותך, זה כאילו שלקחת איזה קורס בלמצוא את הגבר שיתייחס אלייך הכי גרוע שאפשר. שלא תטעי לרגע, אני שמח מאוד שהבן-זונה הזה עזב, רק חבל שהוא היה צריך להשחיר לך את העין בשביל שזה יקרה." אז הוא שמח מאוד, באמת נחמד מצידו. ועכשיו כשהוא שם אצלה את מחבט הבייסבול הזה - כביכול אין לה יותר תירוצים. "בפעם הבאה שגבר מרים עלייך יד או אפילו את הקול, את פשוט לוחצת על החיוג-מהיר, הנה כאן" – הסביר לה הידיד הפורמלי שלה, "ואני מגיע אלייך תוך עשר דקות גג." כנראה שזה עושה אותו ידיד טוב ברמת ההגדרה, למרות שמשהו פה לא בסדר ברמה מאוד יסודית. רק טיפ-טיפה של תיעוב שהיה בקול שלו באותו רגע, אולי אפילו יותר מטיפ-טיפה, והוא לא מצליח להסתיר את זה וזאת בעצם הבעיה האמיתית. ואין לה באמת פנס בעין, זאת הגזמה, על הפרצוף שלה לא רואים שום דבר. כולה סטירת-לחי.
באותו לילה היא התעוררה והספרות בשעון הראו ארבע-ארבעים, כמו תרגיל בחשבון – ארבע מינוס ארבע יוצא אפס, והיא חשבה שזאת פשוט האמת הקטנה והמגעילה, שזה מה שמגיע לה ולא יותר. היא קמה לפתוח את החלון כי האוויר בפנים היה מחניק. שם היא ראתה אותו בפעם הראשונה עומד, עומד על המדרכה עם הגב אליה והפנים לכביש. היה בזה משהו מפחיד והיא זכרה את מחבט הבייסבול בפינה, מתכתי ומגושם וקהה. עברו כמה דקות והוא פשוט לא זז, לא זז בכלל, והיא הייתה חושבת שזה פסל אלמלא הייתה בטוחה לגמרי שזה לא היה שם כמה שעות לפני כן, מה שזה לא יהיה. לאט לאט התחלף הפחד במין שעשוע, והיא נשענה על אדן החלון והמשיכה להביט בו. ואז נשמעה איזו חריקת בלמים והדמות שעמדה למטה זזה קצת, חצי סיבוב ימינה, לתוך מעגל האור של פנס-הרחוב, ואז היא ראתה אותו יותר טוב. ראתה מה הוא לובש. היא לחצה על החיוג המהיר. עברו שישה-שבעה צלצולים לפני שהידיד-בדאווין שלה ענה, בקול חורק וצרוד, והיא אמרה לו והוא ביקש ממנה לחזור שנית והיא אמרה שוב, שהיא חושבת שיש סמוראי בחוץ, על המדרכה, מתחת לחלון שלה. "תגידי לי את נורמלית? חמש בבוקר עכשיו, אני צריך לקום לעבודה עוד שעה!"הוא נבח עליה וניתק.
ביום שלמחרת היא הרגישה יותר טוב. שתתה קפה, התאפרה (באמת לא רואים כלום על הפנים שלה, אולי קצת שחור מתחת לעיניים) והלכה לעבודה. על המדרכה מתחת לחלון שלה לא היה כלום והיא אמרה לעצמה שזה היה חלום מוזר. בדרך כלל היא הייתה עושה עיקוף בדרך לתחנת האוטובוס שלה, כי בהמשך הרחוב הייתה פיצוציה שבה תמיד הייתה חבורה של ערסים קולניים והיא לא יכלה לסבול את ההערות שלהם, ופעם שניים מהם קמו והתחילו ללכת אחריה, והיה לה מזל שהתחנה הייתה מלאה אנשים והאוטובוס הגיע מהר. אבל היום היא הרגישה טוב, שונה, יותר חזקה איכשהו. אז היא הלכה במורד הרחוב לכיוון הפיצוציה, ועברה ישר בין אלו שישבו שם והם לא אמרו לה כלום ואפילו השתתקו כשהיא עברה. רק אחר כך היא ידעה שבאותו זמן, איפשהו מאחורי גבה, פסע הסמוראי בעקבותיה בשקט, פניו חתומים כקיר אבן, צעדיו חרישיים וקלילים ושלווים כמו פריחת הדובדבן. וזה הרבה יותר מוצלח מאשר "עוף מפה, חבר שלי שוטר".
מאז היא המשיכה לראות את הסמוראי שלה בכל מיני מקומות, או לפחות חשבה שהיא רואה אותו, מזווית העין, אף פעם לא בצורה ברורה. כשהייתה יושבת באוטובוס צפוף ולידה התיישב מישהו שלא מצא חן בעיניה, היא פתאום הייתה מרגישה איזו נוכחות מעבר לכתפה ומצליחה להבחין בנפנוף של השרוולים הרחבים של הקימונו שלו; או כשהייתה הולכת לבד ברחוב חשוך, פתאום הבליחה צללית של מישהו עם תספורת כזאת – כשהשיער אסוף בפקעת מעל הקודקוד - נעלם מעבר לפינה. ויום אחד, כשמנהל המחלקה קרא לה אליו למשרד ועמד לצעוק עליה סתם כי היה לו מצב-רוח רע, כמו שהוא נהג לעשות, היא נעמדה מולו ולקחה אוויר, עצמה את העיניים, ופשוט דמיינה את הסמוראי שלה, ניצב ללא ניע, כפות ידיו צונחות בשקט לצידי גופו בדריכות, עיניו משדרות מין כוח פנימי שמקורו בכבוד ואצילות ומורשת ועשרות שנים של אימונים. וכשפקחה שוב את עיניה, הגמד השפל והמגעיל שמאחורי השולחן הסיט את מבטו הצידה בבלבול ובחשש, ממלמל "לא משנה. סליחה."
ואיכשהו זה לא היה מפחיד, ואחרי ההתחלה גם לא כל כך מוזר. זה הזכיר לה איזה בחור שהיא פגשה פעם באיזו מסיבה, שהיה לו קעקוע של סמוראי על הגב מאחורי הכתף – אבל לא שקט וקטלני כמו שלה, אלא צבעוני ובולט וראוותני. היא שאלה את הבחור ההוא מה המשמעות של זה; והוא משך בכתפיו ואמר "טוב להרגיש שהוא נמצא שם. הוא שומר על הגב שלי." הוא היה קצת שיכור, היא זכרה, והמסיבה ההיא נגמרה בזה שהיא הלכה הביתה עם מישהו אחר ולא זכרה שום דבר מיוחד מעבר לזה.
היא חשבה על זה, למשל בלילה שהגבר הבן-זונה שלה חזר בפעם האחרונה. הוא דפק לה על הדלת בשקט, וביקש והתחנן וכמעט בכה, ואמר לה שהוא מצטער ושהוא התגעגע, וברגע של חולשה היא פתחה קצת את הדלת. מבעד לחרך הצר הוא אמר לה שהיא נראית מעולה. הוא דווקא נראה זוועה. כשהוא הבין שהיא לא מתכוונת לתת לו להיכנס הוא התחיל להילחץ, עד שהיא אמרה לו במפורש שהיא לא רוצה לראות אותו יותר והוא פשוט התחרפן. הוא נתן מכה ממש חזקה לדלת והיא עפה ממנה אחורה, והפחד השתלט עליה; והמכה הבאה כמעט העיפה את הדלת מהצירים. באותו רגע היא כפתה על עצמה להירגע, ועצמה את העיניים וחשבה על הסמוראי שלה. הפעם המבט הממסמר שלו לא היה מספיק, ועיניו הצטמצמו לחרכים תקיפים ולראשונה הבעת פניו איבדה את שלוות-הזן האינסופית שלה כשהתוקפנות פרצה ממנו, עזה כאש, ובתנועה מהירה וחלקה הוא שלף את הקאטאנה שלו. חרב ההריגה שהיא לבו ונשמעו של הסמוראי, פלדה מחושלת בשכבות, שבידיו של הלוחם המיומן יכולה לחתוך דרך בשר ועצם ושריון כמו נייר אלומיניום. וצליל הקאטאנה הנשלפת ביעף, מבתרת את האוויר אל תנוחת ההגנה של פתוח-בשמונה-כיוונים (משום שאין עמדות התקפיות בקנג'וטסו), הצליל הייחודי הזה הדהד בתוך הראש שלה באופן ממשי, מעורר; וכשהיא פקחה את עיניה, הבן-זונה שרבב את הראש שלו בחזרה החוצה דרך הדלת החצי-פתוחה וברח כמו טיל.
אז, וגם בהזדמנויות אחרות, היא חשבה על זה. זה לא שהיא השתנתה, כמו שהידיד בברירת-מחדל שלה חושב עכשיו. זה לא שהיא עשתה משהו שמצדיק יחס יותר טוב. זה פשוט שיש סמוראי מחוץ לחלון שלה, שומר עליה; והיא יודעת שעצם הקיום שלו מורכב מדברים כמו כבוד, נאמנות, מיומנות ששוכללה במשך שנים על גבי שנים, וכוח סבל שאין לו גבולות; מלחמה אינסופית בפחד, בעייפות, ברעב, בקור. והוא חי בשביל למות בשבילה; מילה אחת ממנה והוא יכרע תחתיו בדממה ויחתוך לעצמו את הבטן מצד לצד עם החרב הקצרה, וידמם למוות שם על המדרכה מבלי להוציא הגה. ועד אז הוא ימשיך לעמוד על המשמר ושום דבר, אבל שום דבר, לא יזיז אותו מכאן.
