הצוואה.

שלמה זילברמן קילל בשקט כשהפיליפיני ניקה את פירורי הקרואסון מעל סנטרו, אבל חיכה בסבלנות כדי שזה יסדר על ברכיו מפית לבנה. "אני נשבע לך שהוא מתנהג כמו איזו אמא פולנייה." התלונן בחיוך סרקסטי ונעץ מבט כחול בנכדו.  

"הוא עוזר לך." ניסה הנכד בהיסוס.

"שטויות!! התעצבן. "הוא מסתובב מסביבי ולא נותן לי רגע מנוחה, אפשר לחשוב לאן אני יכול לברוח עם ה'מרצדס' שלי!" גיחך כשליטף בעדינות את גלגלי הכיסא שעליו ישב. היו לו עיניים חדות במבטן, כל תנועה קטנה נקלטה, כל תזוזה אגבית ככל שתהיה. שלמה זילברמן היה חד וצלול על כל תשעים וחמש שנותיו.

"לא תכיר לי את המיידלע שלך, עומר?" שינה נושא, ובהה בידו של נכדו העוטפת את ידה הקטנה של חברתו. "מה שמך, בובה'לה?" עיניו הכחולות הקרינו שלווה וחוכמה, גופו שהיה רפוי בכיסא הגלגלים לא הסתיר את העובדה שהיה חסון בצעירותו.

"תכיר, סבא. זאת דנית."

"בואי תתקרבי." ביקש. "אני כבר לא כל כך צעיר, לא כל כך רואה טוב, ונימוסיי גרועים."

דנית חייכה חיוך נבוך והושיטה יד לעברו. שלמה זילברמן לחץ את ידה. "את יפה מאוד." אמר במבט מעריך.

"תודה." מלמלה במבוכה גוברת, והרגישה קצת חסרת אונים כשהביט בעיניה במבט חודר, כאילו חיפש משהו מאחורי מבטה. דקה ארוכה החזיק בידה ובחן את הקוים המשורטטים בכף ידה. שולחן עגול הפריד בינהם, אבל התחושה היתה כאילו עמד ממש קרוב אליה. גם המפה הירוקה צרבה בעורה, וליבה הלם, הנה עוד רגע הוא קורא הכל בעיניה. גם את מה שלא צריך.  

כשהניח לידה, משכה אותה אל חיקה והסתירה את שתי כפות ידיה מתחת לשולחן, כאילו בכך יכלה לשמור על ריחוק מסויים מאותו קשיש שנראה כאריזמטי ומרתק.

שוב השתררה דממה כשהפיליפיני הניח כוסות מיץ תפוזים על השולחן, ושלמה זילברמן חיכה עד שיצא בטרם פתח ואמר, "אני שמח שסוף סוף באת, עומר." עיניו הכחולות הציצו מבעד למשקפיים דקי מסגרת. "אתה יודע שזמני הולך ואוזל..." עומר עמד לענות, אבל שלמה הרים יד כדי לעצור את המילים שעמדו לצאת מפיו, כמו אומר, 'עזוב אותך משטויות, שנינו יודעים שזה נכון, והגיוני.' עומר השתתק עוד לפני שהוציא מילה.

"נראה שגם הזכרון שלי לא משהו." צחק לעצמו, ושילב אצבעות גרומות אלה באלה.

עומר נשען לאחור בכסאו, מניח יד הססנית בגבה של דנית. גם בתנועה זו בהה שלמה זילברמן בעיניו הכחולות.  "אתה יודע עומר, שאתה היורש היחיד שלי." אמר, ספק שאל.

עומר הנהן, מה יכול היה לומר חוץ מלהתיישר ולכבד את המעמד?  ידו צנחה מעל גבה של דנית, שהמשיכה לשתות את המיץ באובססיביות, והשתדלה לא להיתקל במבטו.

שלמה אמר, "אני מצפה ממך שתטפל בירושה כמו שצריך, בכובד ראש, תבונה ומחשבה. לא יחסר לך רכוש וכסף כל ימי חייך, וזה," הדגיש. " דורש ממך לעבוד עם הכסף בלי פזרנות, ובחוכמה."

"סבא...." כחכח. "אתה יודע שאני מעריך אותך." נע בחוסר מנוחה. "אתה גם יודע שאני ... אחראי."  היסס.

שלמה גיחך. "לא הייתי אומר זאת אחרי שהצטרכתי לכסות חוב של אלפי שקלים בגלל ההימורים שלך."  חד כתער, צלול בצורה מעצבנת. למה בגילו הוא לא יכול להיות סנילי?

למרות עורו השזוף של עומר הסומק נראה בולט בפניו, הבעת פניו נראתה ילדותית משהו כאילו נתפס בתעלול לא אחראי. "זאת היתה מעידה..."

"גם מכונית הספורט שעלתה כמו שתי דירות ברמת אביב היתה מעידה?" שאל, ולא באמת חיכה  לתשובה. עיניו הכחולות מרצדות באופן אירוני, בהבנה ושובבות נדירה של גבר צעיר שיודע מהם תענוגות החיים, אבל לא כל כך מצדיק את מעשיו של נכדו. "ואתה יודע שזה ממון של שנים, של עבודה קשה. לא הייתי רוצה שהכל יתבזבז בגלל חוסר תשומת לב, וטיפשות."  

רגלה של דנית החלה לנוע בעצבנות מתחת לשולחן, ועומר חש את המתח שמקרין גופה, כלפי חוץ המשיכה לחייך את חיוכה הקפוא, ושלמה מצידו נהנה מהעובדה שהוא מכניס את שניהם למתח לא רצוני. "אני חושב שהגיע הזמן שתהיה רציני יותר בחייך, בכל זאת, אתה כבר לא בן שמונה עשרה. אתה בן שלושים וחמש." ואז הפנה את מבטו הכחול לעברה של דנית. "ובת כמה את דנה'לה?"

"שלושים." מלמלה, והבינה שאין טעם להזכיר לו ששמה דנית.

"נו, אתה רואה?" שלח מבט מתוך משקפיו. "אין צורך לחכות יותר..."

מתחת לשולחן, דחפה דנית בחוסר שביעות רצון את הברך השמאלית שלה אל הברך הימנית שלו, וכעסה היה מוחשי מאין כמוהו, בתנועה זו הזכירה לו שהגיע הזמן שילכו מכאן. ומהר.

"לצערי איבדתי את בני יחידי - אביך- אחרי שלא שמר על עצמו מפני הסיגריות והשתייה. הרס את הכבד שלו, המטומטם."  עיוות את שפתיו בהירהור. "ולפני שאני עוזב את העולם הזה, אני רוצה להיות בטוח שכספי ורכושי ינוהל היטב." הוא שתק. עצם את עיניו בעייפות ולרגע נדמה שנרדם. דקה ארוכה שתקו כולם, אפילו הפיליפיני הביט בו דרוך, מחכך בדעתו אם לקחת אותו למיטה או לא. עיניה האפורות של דנית רשפו בזעם כשנעצה בו מבט, והיא סיננה מבין שיניה. "בוא נלך מפה, עכשיו!!"

חסר אונים הביט בסבו, ואז החזיר מבט אליה, לוחש, "דנית..."

"דנה'לה, אתם כבר הולכים...?" קולו של שלמה זילברמן הקפיץ אותה, ובנוסף לתחושת אשם שהזדחלה לה בבטן, החלה להתרגז שהזקן הזה מתעלל בהם כרואות עיניו. המתח היה מעיק, הדבר היחיד שרצתה היה לצאת החוצה, ולשאוף אוויר. האוויר בחדר היה דחוס ובלתי נסבל. "כן, אני חייבת ללכת, זאת אומרת אנחנו חייבים ללכת... כלומר..." התבלבלה נוכח עיניו החודרות של שלמה זילברמן. התרוממה ומשכה בכעס בזרועו של עומר.
"בוא, עומר!!!" אבל עומר לא זז, ובמקום לקום נשאר מרותק מול עיניו החודרות של סבו.  

"אנא, הקדישי לי מספר דקות." ביקש שלמה, ובהה מבין משקפיו. וכמו זרועות נעלמות שאחזו בזרועותיה חשה נמשכת לכיסא שלה. מתחת לשולחן הניח עומר את ידו על ברכה בתנועה מנחמת. אז הם נשארו שם עוד שעה כמעט עד ששלמה זילברמן אמר את שרצה לומר.

הפילפיני פתח לכבודם את הדלת, וחייך כשיצאו מהבית. דנית הלכה במהירות לכיוון החנייה, כמעט רצה, ועומר נשרך אחריה. "דנית, חכי !! לאן את רצה!!!"

היא רתחה מזעם. השעה היתה כמעט שמונה בערב, ובניין הדירות נראה עלוב ועזוב כשהשמש החלה לעשות את דרכה לשקיעה. עומר אחז בכוח בזרועה, "דיי, דנית. אל תהיי ילדה. מה קורה לך...?"

"מה קורה לי?!" לא האמינה למשמע אוזניה. "מה קורה לי, אתה שמעת מה הוא אמר?"

"כן, שמעתי." השיב.

"ואין לך מה לומר...?"

"דנית..." המשיך להחזיק בה, והיא ניערה את ידיו ממנה. "את יודעת שלא נשאר לזקן הרבה זמן."

בתנועה חדה פתחה את התיק שלה, וחיטטה בו בידיים רועדות. הוציאה מעטפה תפוחה והושיטה לו בזעם, עיניה האפורות בלתי ניתנות לקריאה. "הנה, קח!!" קראה והטיחה את המעטפה בידו. "תחפש מישהי אחרת שתתחזה לאישתך לעתיד. אני לא מוכנה לקחת בזה חלק." הסתובבה והתכוונה ללכת משם. "חכי, מה את נבהלת לי פתאום ממה שהוא אמר?!"  האמת שהוא היה מבוהל כמוה, אם לא יותר, אבל הוא היה חייב להישאר רגוע כדי שלא תתחרט ותעזוב אותו דווקא עכשיו, לפני שהוא מקבל את הירושה שלו.

"זה לא ילך, עומר!!" ענתה. "אני לא מתכוונת להמשיך בהצגה הזו!!"

"אמרת שאת מסכימה..."

"כן!! אבל זה היה לפני שידעתי במה זה כרוך, ולפני שהוא אמר את מה שאמר....!!!" צעקה מבוהלת.

וכשעמדה ככה מביטה בו כועסת, הוא הביט בה ולא ידע שהוא נראה כמו ילד שברגע זה ננזף, וננטש. היא נאנחה בתסכול. "עומר, אתה לא מבין! הזקן שלך יגלה הכל, הוא מסתכל עלינו בעיני רנטגן, אני לא אתפלא אם הוא כבר עלה על המזימה הקטנה שלך."

"תפסיקי, דנית! הוא לא מסתכל עליך בעיני רנטגן, את מרגישה ככה כי את מתוחה... זה הכל." ניסה ללטף את לחייה. "אולי תנסי להירגע..."

היא הזיזה את ראשה, וידו נשארה תלוייה באוויר כמה שניות לפני שהוריד אותה.

"אני לא יכולה להירגע." קולה נטף תסכול, אך נראה היה שכעסה שכך מעט. "הזקן שלך לא טיפש. אתה חושב שהוא האמין שאנחנו זוג? אתה חושב שהוא האמין לכל מילה שיצאה מפיך? הוא כבר בטח קלט שאתה עובד עליו כדי לקבל את הירושה."

"מה את לחוצה כל כך? זה רק נדמה ככה... "

"אם ככה, אני פורשת. אני לא מסוגלת להמשיך..." ענתה והחזיקה ברקותיה ,עוצמת את עיניה בעייפות.

"זה בסדר מבחינתי." אמר, והיא פקחה את עיניה בחשד. "אבל בבקשה... ואני מתחנן... רק עוד ביקור אחד, ואז ..."  הוא לא היה מסוגל לומר 'ואז, תלכי..' 

"עוד ביקור אחד...?" גיחכה בעייפות. "מה ישנה עוד ביקור אחד, מה ייאמר שלא נאמר?"

"כדי להסיר ספקות..." התחנן. "כדי שסבא יראה שזה עקבי.."

היא צחקה. "כי עד עכשיו הוא לא האמין שאתה יכול לשמור על קשר לזמן ארוך...?"

"כן," הודה בחוסר רצון. "משהו כזה..."

דנית שתקה, ואיתה שתק גם הרחוב. הדממה המוזרה הזו חנקה את גרונו. "בבקשה..." לחש ללא מילים.

"אוףףףף, אוף איתך!!!" 

אבל הם לא הספיקו לחזור לביקור נוסף. שלמה זילברמן נפטר בשנתו, הפיליפיני שלו התקשר אליו בשבע בבוקר והודיע לו בקול יבש שהוא מת.

ההלווייה נערכה בשעות הצהרים. קומץ קטן של אנשים שהכיר את שלמה זילברמן השתתף בהלווייה, והוא עמד מול הקבר הפתוח רגע לפני שהאדמה כיסתה את גופתו העטופה תכריכים. הוא ודנית, שלא אמרה מילה כשאחז בידה בחוזקה, בולע דמעות שלא היה בטוח אם הן אמיתיות או לצורך העניין.

אחר כך ליווה אותה למכוניתה ונפרד ממנה בדממה. כשלחצה על הגז, לא הביטה לאחור. מורידה את משקפי השמש הכהים שלה על עיניה הנפוחות. רואה את דמעותיה, גם אם חשבה שלא. הפרידה השאירה לו טעם מר, לא כך תיאר אותה לעצמו, הוא רצה לשבת איתה על כוס קפה, להסביר לה, לקוות שתבין אותו.  

אבל דנית לא רצתה לראות אותו יותר. כשהגיע לבית הקפה שבו עבדה כמלצרית, ישב בשולחן הקבוע שלו, ליד החלון הגדול ממנו השקיף אל הרחוב הסואן, וקולות המכוניות שצפרו בפקק הארוך נבלעו בזכוכית האטומה. בכל יום, בדיוק באותה השעה, היתה מביאה לו את התפריט ורושמת את הזמנתו הקבועה. קפה שחור בלי סוכר, ועוגת גבינה. לא פעם הקניט אותה ואמר שהזמנה כזאת פשוטה לא בעייה לזכור, והיא תמיד חייכה את החיוך היפה שלה, והיתה עונה, 'אל תקלקל לי, אני אוהבת לכתוב שההזמנה לא כוללת שירות.' ותמיד היה מחזיר לה, 'זה לא חשוב, את יודעת. בכל מקרה אני משאיר טיפ שמן...' ובחיוכה הממיס ספק מקניט, "אוהבת לראות איך המצח שלך מתקמט כשאתה בוחן את התשלום. למרות שאתה לא צריך לבדוק, אתה יודע את המחיר הקבוע..'  ואז פלירטט איתה, מתענג כשהסומק היה עולה על לחייה בכל פעם שהחמיא והקניט.

לכן לא היסס לרגע כשפנה אליה כדי שתעזור לו. באותו בוקר ישב כהרגלו בשולחן ליד החלון הגדול, ושאל  'יש לך כמה דקות?' הנהנה בתשובה והתיישבה מולו, עיניה האפורות הדהימו אותו בכל פעם שנעץ בה מבט. היתה בהן תבונה ורכות, לצד קשיחות ושובבות. "אני צריך את עזרתך." אמר לה בקצרה. עורך הדין המשפחתי דיבר איתו בטלפון ערב קודם, ורמז על שינוי בצוואה של סבו, ומכיוון שהוא היורש היחיד יש תנאים מסויימים. דנית הסכימה מייד. 'מה כבר יכול לקרות?' אמרה בביטחון גמור. התחזות קטנה שתראה לסבא היקר שהיא חברתו ואשתו לעתיד, ואחר כך, תודה ולהתראות. עומר נתן לה מזומנים עטופים במעטפה חומה. 'שכר טירחה.' אמר לה, והיא חייכה בשובבות, חושבת לעצמה, שסוף סוף תוכל לשלם שכר דירה של שלושת החודשים האחרונים. אבל כשפגשה את שלמה זילברמן לראשונה, הבינה ש'הזקן' - כמו שנהג עומר לכנותו - לא טיפש, ושבמבט הראשון שנתן בה, הבין מה מסתתר מאחורי ההצגה הקטנה. ואיך שלא חשבה על זה, הגיעה לאותה מסקנה, שזו הונאה אחת גדולה.

עומר שכנע אותה, התחנן, ביקש שתתן לו הזדמנות נוספת, עוד פגישה ודיי.

ושלמה זילברמן שיחק את המשחק שלהם. בלי שיכלה לנחש עד כמה רחוק יכול היה להגיע. לכאורה על פני השטח הכל היה כרגיל.

אחרי ההלוויה כשנכנס עומר לבית הקפה תיאר לעצמו שדנית תחזור לעבודה. הוא לא טעה. אבל היא לא שירתה את השולחן הקבוע שלה, השולחן ליד החלון הגדול שבו ישב תמיד, ומשם השקיף אל הרחוב הסואן, ואל דנית היפה שעברה בין השולחנות. הפעם היא עבדה בצד השני של בית הקפה, והתעלמה ממנו במכוון. מתוסכל ניסה לתפוס את מבטה, ובעקשנות אופיינית לה, התעלמה. לבסוף הוציא את הטלפון הנייד שלו, וחייג.

אחרי כמה סינונים מכוונים ענתה – נבחה.

"מה?!"

"דנית... אל תנתקי. בבקשה!!"

"מה אתה רוצה?!" ענתה בקשיחות.

"חייב לדבר איתך...!" לחש.

"אין עוד על מה לדבר, הוא מת. קיבלת את הירושה. התפקיד שלי נגמר."

עומר שתק, היסס. "את לא חושבת שזה טיפשי לשוחח בטלפון כשאת נמצאת בצד השני של בית הקפה?"

היא שתקה. מהמקום שבו ישב יכל לראות את עיניה הגדולות, נזכר בצבע הצלול שלהן. ופתאום בלי להבין מדוע, רצה לחבק אותה. "אמרתי לך שאין יותר על מה לדבר."

"דנית... בבקשה. רק מילה או שתיים."

"אני עסוקה." התעקשה.

"את לא!" לחש.

והיא בכל זאת התקרבה, ורק כשהיתה מול שולחנו ניתקה את השיחה. "מה?!"

"יש לך כמה דקות?" שאל, וניסה לחייך, אבל המבט הקשה שלה לא השתנה.

"יש לך חצי דקה." ענתה והתיישבה.

עומר נשך את שפתו התחתונה. "הקריאו את הצוואה."

דנית שתקה. "יפה לך."

הוא יחל לקרוא את המבט שבעיניה, אבל לא הצליח כל כך. "תעזרי לי, יש בעייה עם הצוואה הזו."

מצחה התכווץ. "איזו בעייה, אתה היורש היחיד, 'הזקן' שלך השתכנע שאנחנו זוג, עכשיו הוא כבר לא איתנו..."  כמעט רצתה לומר 'מת'.

עומר צחק בשקט. "כן, זה נכון..." הסכים.

השתררה דממה. ולבסוף קמה בתנופה. "אם סיימת, אני חייבת לחזור לעבוד..."

"חכי!!" קרא והחזיק בידה. דנית נעצה בו מבט אפור.

"אני לא יכול לממש את הצוואה."

דנית צחקה במרירות, ומבטה נע בחוסר אמון מסביב לבית הקפה. "אתה כן, סבא זילברמן היקר ...!"

"לא, דנית!" קטע אותה. "סבא שינה סעיף בצוואה שלו, זוכרת שהוא הזכיר את זה?"

היא הנהנה בראשה. "בסעיף הזה כתוב שכדי לקבל את הירושה אני חייב להתמסד, להיות נשויי, הרכוש יהיה רשום על בני או בתי, אותו אני אנהל, ובהגיעו לגיל 18, יופרש סכום מסויים למענו, והשאר..." הוא שתק. עיניה של דנית התכווצו בחוסר הבנה מחד, וחוסר אמון מאידך.

"נו, אז מה אתה רוצה ממני?" נאנחה בחוסר סבלנות ועייפות.

עומר שתק והביט בה, כאילו עמדו בתוך בועה אטומה, ורק שניהם נכחו בבית הקפה הריק ממילא. "תתחתני איתי?!" שאל.