ה ס פ ר י ה

            את האהבה לקריאה ולספרים רכשתי בספריה העירונית הישנה אשר שכנה במבנה "בית העם". מדרגות עגולות ותלולות הובילו לאולם שחולק לשניים באמצעות סורגים פשוטים ומכוערים. החלק הקדמי, הקטן יותר, יועד לקוראים הממתינים לתורם לשאול ספרים ואילו החלק האחורי, הגדול, הכיל שורות של מדפים עמוסי ספרים. במרכז הסורגים היה חלון קטן שדרכו הועברו הספרים ומאחוריו ישבה הספרנית, גברת נוטוב.

            בפינה הימנית של קיר הסורגים הייתה דלת שרק יחידי סגולה הורשו לעבור דרכה ולהיכנס ל"קודש הקודשים" של הגברת נוטוב, כלומר  לספרייה עצמה. פשוטי העם, ובעיקר הילדים, היו מושיטים דרך החלון הקטן את הספר שסיימו לקרוא ומחכים בצייתנות לקבל מן הספרנית את הספר החדש. את הספרים חילקה על פי הבנתה ולא היו טענות ומענות. היא ניהלה את הספרייה ביד רמה.

הגברת נוטוב הייתה אישה קטנת קומה, כפופה וזעופת פנים בדרך כלל. שערותיה היו אסופות תמיד בקפידה ומהודקות בסיכות, על אפה היה זוג משקפיים עבים אשר בקושי ניתן היה לראות מבעדם את עיניה. היא נהגה ללבוש חולצה לבנה קצרת שרוולים, תחובה היטב בתוך חצאית קפלים כהה ובחורף כיסה עליהן סוודר ארוך ושחור. לרגליה נעלה נעליים שחורות וגבוהות. הילוכה היה מהיר אך היא נהגה לגרור את רגליה כאילו ההליכה קשה עליה.

            אני הייתי מאותם יחידי סגולה שהורשו לעבור מבעד לדלת ולשוטט בין מדפי הספרים בחיפוש אחר ספר לטעמם. יתכן והסיבה ליחס מיוחד זה הייתה נעוצה בכך שאבי עבד במחלקת החינוך של העירייה והגברת נוטוב נזקקה לעזרתו בתקצוב הספרייה, בבחינת שמור לי ואשמור לך, או שמא נתחבבתי עליה בגלל אהבתי הרבה לקריאה. ואולי היה זה שילוב של שתי הסיבות גם יחד.

אהבתי מאוד לשוטט בין המדפים העמוסים, להוציא כל פעם ספר אחר, לקרוא את הכתוב על הכריכה האחורית ולדפדף בתוכו. לעתים הייתי מתיישבת על הרצפה, נבלעת בתוך הספר שעה ארוכה עד שהספרנית הייתה מאיצה בי לבחור ולשוב הביתה. היא הרשתה לי לקחת ספרים שהיו מיועדים למבוגרים כאשר הייתי בת אחת עשרה או שתים עשרה בלבד. זכורים לי הספרים עבי הכרס "מרג'ורי מורגנשטרן", "פייטון פלייס" ו"דזירה", אשר אף אחת מחברותי לא זכתה לקרוא! קראתי את כל הרומנים המבוקשים ועד מהרה רציתי גם אני לכתוב רומן. כמה חלמתי להיות כמו אותם סופרים מופלאים אשר את שמותיהם גלגלתי על לשוני חזור וגלגל! עשיתי אף ניסיונות בוסר ראשוניים לכתוב "רומן". מלאתי מספר מחברות פשוטות בתיאורים ילדותיים של סיפורי אהבה, בדומה לאלו שאותם קראתי. את המחברות האלה הטמנתי עמוק בבוידעם של דירתנו. כאשר עברנו לדירה חדשה, בהמולה ובלחץ של האריזה, שכחתי אותן שם.

דירתנו הושכרה לשמש מגורים לבנות פנימייה חרדית. לימים נודע לי שהמחברות נמצאו על ידי אותן בנות. הן נרעשו מאוד מן ה"מציאה" שמצאו ועשו ממנה מטעמים. כל הפרשה הזו השאירה טעם מר בפי ויצרה אצלי מחסום כתיבה לשנים רבות.

החיים הובילו אותי במסלול שונה. הקדשתי שנים רבות וארוכות לעבודת ההוראה והכתיבה תפסה מקום שולי ביותר בחיי, אם בכלל. רק לאחרונה, לאחר שפרשתי מההוראה, חזרתי לאהבתי הראשונה - הכתיבה.