העשור השלישי כמעט נגמר
חשבון נפש
זבו, עוד ארבעה ימים, אני אהיה בת 29 ומכאן גם השלושים העגול לא נראה רחוק. חשוב לי כבר בהתחלה לציין שאני דווקא אחת מאלו שחושבות שהגיל זה סתם מספר ולא אומר כלום. אני תמיד שמחה שיום הולדתי קרב ובא. חושבת על החברות, המשפחה, האיחולים, המסיבות (תמיד לפחות שתיים כשאחד למשפחה ואחת לחברות) והמתנות. פשוט אוהבת את הרעיון שכל פעם ב 20/3 יש לי חג פרטי. כייף, לא? אבל עדיין תחושות אלו לא מונעות ממני לעשות חשבון נפש. כך כל שנה ועכשיו, כשאני כמעט סוגרת עשור, על אחת כמה וכמה.
אז ככה, מבחינה תעסוקתית, שמחה להגיד שלא הייתי עושה כל שינוי. טוב לי עם בחירתי. גם עבודתי כמידענית וכתבת מתחילה באינטרנט – התחום האהוב עלי, המאפשר עבודה מהבית וגם מאפשר לי מספיק זמן לכתוב ולהתמקד בספר, שזה בהחלט הנושא שהכי מעסיק אותי. אולי קצת יותר מידי. אני קמה בבוקר עם מחשבות על הספר וחולמת בלילה על הספר. אובססיביות? אולי קצת, אבל דבר לא עושה אותי מאושרת מהספר וזה העיקר, לא? בכל מקרה, אני יכולה להגיד שאני שלמה עם עצמי מבחינה תעסוקתית, על אף כמה טעויות שעשיתי בעבר. כמובן שלולא אותן טעויות, מן הסתם מצבי היה שונה עכשיו וממש לא בטוחה אם לטובה.
מבחינה חברתית, גם אין לי שום תלונה. אם בהיותי ילדה, תממיד היתה לי החברה הטובה האחת, רואה כמה חברות יש לאחותי ומקנאה, כיום יש לי את ארבע חברותי המקסימות ולא צריכה יותר. אנו מבלות כמעט כל שישי, מקשקשות שעות בטלפון ואני חשה כי יש לי משפחה שנייה. אנ י מאוד מאושרת בחלקי וכל יום מודה לאל שהכרתי את חברותי. אמנם יש דברים שקצת חסרים לי, עקב מגבלותי, כשבעיקר חסרה לי האפשרות לנסוע איתן לחופשה ולו בארץ. בגלל מגבלותי אני חוששת שאתקל בבעיות ויותר מזה, אפריע לחברותי ואהרוס להן. אם אאתן קוראות זאת עכשיו, זה בעיה שלי ואל תחושו רע. זה פשוט משהו ביני לבין עצמי.
עד כאן טוב ויפה. עכשיו אני בכל זאת נאלצת להכנס לחשבון הנפש האמיתי. מה באמת חסר לי?
טוב, מה שבאמת חסר לי, זו אהבה. אני ממש רוצה ומחכה להכיר את האחד. כבר מעל שנתיים ואני ללא בן זוג. בעבר הייתי הולכת לבליינד דייטים רבים ונשבר לי. אני כבר עייפה נפשית מכל החיפוש ונכון לעכשיו אין לי כלל מושג איך אכיר את בן זוגי? את האחד? והרי, בסיכומו של דבר, אני לא רוצה רק בן זוג, אני רוצה משפחה. לפחות שתהיה לי ילדה אחת מתוקה שאטפל בה ואוהב אותה. עכשיו שום דבר מזה לא באופק ואני כבר בת 29, גיל בו הייתי משוכנעת שכבר לפחות אהיה בקשר רציני. בנוגע לאותה ילדה שאני כה רוצה, אני לא שוללת את האפשרות להביא בעתיד ילדה בעצמי. בטוחה שמשפחתי תסייע לי וכמובן שאקח לי גם עוזרת.
זה בעצם מוביל אותי לדבר הבא, שזה מגורים לבד. בינתיים טוב לי עם ההורים ואפילו לא בטוחה כיצד אסתדר לבד, בייחוד שלגור לבד לגמרי לא נראה לי מתאים בכלל בשבילי ואפילו לא בגלל המחלה. אני צריכה לגור עם עוד אנשים שאוכל לדבר איתם, לבלות ולא להרגיש לבד. אני, בכל מקרה, מתכננת בצורה זו או אחרת, עד גיל 35 לצאת מבית הורי. לא משוכנעת מה יהיה, אבל זו התכנית.
זהו, כמעט נגמר החשבון נפש. נותר בעצם רק דבר אחד, שאפילו לא קשור ישירות אלי, שכן לא תלוי בי בכלל. הכוונה כאן לבריאות.
הבריאות שלי באותה מצב, אולי אפילו קצת פחות טובה. משתעלת יותר, חשה סחרחורות, חשה בחילות, מעיק.... כבר הייתי במצב יותר טוב. זה לא נורא, אל דאגה, זה תמיד בא לי בתקופות: יש יותר טובות, יש פחות טובות, לא ממש משתנה. אבל, וכאן האבל הגדול, אם להודות על האמת, תמיד הנחתי שבגיל זה כבר אהיה בריאה, שכבר ימצאו פיתרון.
הרי לא כזה מזמן התקדמו במחקר והדברים נראו טובים מתמיד והנה בעצם כלום לא השתנה.
אני חושבת כי הסיבה העיקרית שהמחלה שלי לא מוכרת ולכן לא מספיק עושים עליה מחקרים. אני כאן גם חייבת להגיד, אם הספר שלי יצליח וארוויח ממנו גם כסף, אתרום את כולו לחקר המחלה שלי, שכן הכסף באמת לא חשוב לי ואם אוכל לסייע לפיתרון המחלה, לא רק בשבילי, זה יהיה הרבה יותר טוב. הרבה יותר מועיל וכך גם בעתיד אהיה בריאה ויותר מזה, אמנע דורות נוספים של החולים במחלה, אז אחלו לי בהצלחה.
טוב, זהו לעכשיו. אמרתי, חשבתי, ליבנתי ולסיום אחרון וסופי: מה אני עוד רוצה בעצם להספיק בחיי? להמשיך לכתוב, להוציא הספר לאור ואחריו עוד, לעבוד ככתבת יותר, להכיר מישהו, לטוס לאוסטרליה, ללדת, לגדל משפחה, להיות בריאה........
