שאלה טובה

סיפור אמיתי שקרה ויקרה לרבים וטבים מבני עמנו.
נצרתי אותו בליבי עשרות רבות של שנים.
הנה הוא לפניכם...

שאלת טובה.
בעבר הלא רחוק או שמא בהווה העתיד להיות, חיה לה משפחה נחמדה.

לו רק נתבוננן בצעירת המשפחה, נראה על נקלה שלא מדובר במשפחה שגרתית...

(-:

אותה צעירה, נולדה, לפני אי-אלו שנים כ"תינוקת סימן שאלה".

 בהתחלף העונות שוב ושוב, הלכה וגדלה, עד שנהיתה ל"ילדת סימן שאלה" לתפארת..

הוריה אהבוה. כך גם המורים, השכנים, וכל החבר'ה מהשכונה.

אן מה לומר, היא היתה באמת בחורה לעניין.

כל כך לעניין, שרק טבעי הדבר, שהיא נבחרה בבחירות דמוקרטיות, לשמש כמלכת הכיתה במשך ארבע (!!!) קדנציות רצופות.

היא אהבה מחשבות עמוקות ורחבות.
מידי פעם הייתה משתעשעת במחשבות מעניינות. למשל, הייתה חושבת על סוגריים() כרסתניים, או על רצף של סימני קריאה!!!!!!!!!!!, וזה היה באמת באמת מצחיק אותה, רק מפני שאלו היו אותות כל כך שונים ממנה..

בוקר אחד חורפי, באשמורת הבוקר הראשונה.
התעוררה.
היום החדש ירד לקראתה.
בעדינות.
כמו נוצה קלת משקל המגיעה אל האדמה ממרום.
והאדמה, ששה לקבלה במאור פנים.
כך גם היא. הקיצה משנתה בחיוך תם. לאחר מכן שפשפה קלות את עיני סימן השאלה שלה,

הורידה את רגליה המלכותיות (מלכת כיתה=רגליים מלכותיות) מהסדין הפרחוני, והניחה אותן על רצפת האבן הנעימה למגע.

כדרכה בקודש, (היא הייתה דתיה, אבל פתוחה), רצתה להתמתח תוך כדי פיהוק-של-שחרית,

אך "אבוי, שוד ושבר, אמרה לעצמה. "אינני יכולה להימתח כלל וכלל"..
נכון מאד.

נערתינו גילתה את עובדות החיים.

היא גילתה את עצמה.

גילתה את צורתה.

צורת סימן השאלה..

בהתחלה, ניסתה היא לשפר את המצב.
או אולי לברוח ממנו.
ניסתה להתמתח.

להיות יציבה.

עצמאית.

לא בצורה כל כך כל כך מעוגלת, ולא יציבה עד כדי גיחוך..

וניסתה שוב ושוב.

חלפה שעה ועוד שעה ועוד שעה..

 באותו יום, כמעט ולא אכלה..
כל כולה בהתאמצות אדירה.
אך ללא הועיל...
"מה אעשה כעת??????" חשבה לעצמה תוך שהיא מנחמת את עצמה בחצי תריסר סימני שאלה...
"אקח את עצמי בידיים" החליטה בפסקנות!!

ובפרפקציוניזם אופייני. קמה בנחישות.

הכינה לעצמה חביתה עם בצל.

וחשבה על תוכניות להמשך..
היא הייתה יפה להפליא.

וחכמה. 

ובקלות מצאה לה עבודה שהלמה את כישוריה.

גם חברות טובות ומסורות לא חסרו לה.

ובנוסף, הייתה פוקדת את מועדון הביליארד אחת לשבוע..

והלכה לראות מופעי זיקוקים מפעם לפעם.
אין מה לומר. היא הצליחה ליצור לעצמה סדר יום עמוס, גדוש ומרתק..

וכולה תקווה סמויה.

שיגיע הרגע המיוחל.

הוא מוכרח מוכרח להגיע. חשבה וציפתה בכיליון עיניים.

ציפתה ש"סימן השאלה" שעוטף את חייה, יתפוגג וייעלם כבר.

אך כצפוי, גם אם כלפי חוץ היה נראה שחייה יציבים, בתוך תוך  תוכה היה חסר לה משהו...

אותו היא לא הצליחה להסביר לאיש.

אפילו לא לעצמה... 

וכך, יצאה לחפש את היציבות..

ובנדודיה..

פגשה היא סימני קריאה, פסיקים רבים, ואפילו כמה שטרודלים (אלה מהאינרנט) אציליים למראה.

ראתה היא קרנפים מעלים ענני אבק באור הדמדומים החוצים בדהרה שדה תירס הפרוש מאופק לאופק,

וראתה גורדי שחקים לצד דקלי קוקוס תמירים.

הכול היא ראתה.

הכול, - חוץ ממה שבעצם חיפשה..

היא לא אמרה נואש...

עלתה הרים וירדה בקעות.

והייתה עוצרת לפוש מעת לעת.

בפונדק דרכים מזדמן...

אין ברצוני להלאות אתכם בהרפתקאות הרבות שעברו עליה...

ולכן אגש לסוף המעשה.

ערב אחד, ראתה באופק משהו שלכד את עיניה העמוקות למודות הנדודים. 

וזה היה, לא אחר מאשר עלם חמודות.

בחור כלבבה. שמח ומלא חן.

הוא היה נראה בידיוק כמוה. (רק הפוך. משהו כמו סימן שאלה בכתב ראי. היופי הוא, שכשהם ביחד, קרובים זה אצל זו, הם יוצרים יחגיו צורת לב).

כלפי חוץ היא הייתה טיפטיפטיפה אדישה אליו (תמיד עדיף לא להיחשף ריגשית בשלבים המוקדמים, כך סברה, ובצדק) אך הבחור כארז לא נבהל.

עיניה אמרו הכל.

וגם אם לא אמרו, היה ראוי שיאמרו.

שהרי, הצורה המיוחדת ששניהם נבראו בה,

תשאיר את שניהם לא יציבים לנצח נצחים.

אלא אם כן יהיו חברים טובים.

יתמכו אחד בשני וייתמכו אחד על ידי השני.

כי כידוע.

הלב הוא סימטרי.

ויכול לעמוד על הצ'ופצ'יק הקטן בזכות שיווי המשקל ששני סימני השאלה נותנים לו, מימין ומשמאל...

הסוף היה יכול להיות רגוע ומשעמם, לא עלינו.

משהו כמו "והם חיו את חייהם בשלווה ובנחת וכד' "...

ובאמת.

הם התחברו (מלשון נעשו חברים).

ואתם. הקוראים בבית. החושבים אתם שהם מצאו שיווי משקל???

איזה שיווי משקל??.

הם שכחו שמתחת לסימן השאלה ישנה נקודה קטנה.

ותיכף ומיד לאחר התחברותם.

הם איבדו שיווי משקל..

בגלל נקודה אחת קטנה..

ועד היום הזה,

הם קצת מסטולים.

ולא בדיוק מאוזנים.

והשמועות אומרות.

שהם נראו אמש.

יחדיו...

משחקים ומתיזים מים זה על זו.

בממטרות של גן סאקר...
?????????סוף???????????