דן הציץ בשעונו, השעה היתה כמעט חמש בערב. כבר מזמן לא היה כל-כך נרגש וחרד, לפני פגישה עם חבר-משק. בשנים הראשונות להיותו מזכיר הקיבוץ, היה מתרגש לפני כל פגישה. המעמד בו הוא מיצג את טובת הכלל ריגש והפחיד אותו. מצד אחד הרגיש כמעט כמו מלך או שופט מקראי, בידיו חרץ גורלות. מי יזכה לקבל את מבוקשו לפנים משורת הדין ומי יאלץ לקבל את מרות החברה, מצד שני היה נתון לביקורת מתמדת, גלויה וסמויה, בכל אשר עשה.
הוא הבין היטב, גם מנסיונו וגם בחושיו הבריאים, שטובת הכלל הינה קודם כל טובת הפרט. אנשים מאושרים יוצרים חברה בריאה. האנשים הם שונים וצורכיהם שונים. אם נכפה על כולם להיות זהים, אף אחד לא יהיה מרוצה, ולבסוף לא ישארו חברים בקיבוץ. הוא תמיד השתדל ללכת לקראת החבר, במסגרת המגבלות, הכללים, התקדימים וההחלטות של האספה. הוא ידע שעליו לשמור על רף השיוויון. הרף התקדם עם רמת החיים (או נסוג תלוי בנקודת ההשקפה). אם בהתחלה היה השיוויון מקסימלי, שכן לא היה כל רכוש אישו, ואפילו הבגדים היו ציבוריים, הריי שעם הזמן נכנסו מכשירי-אלקטרוניקה פרטיים, החל ברדיו, דרך טלוויזה ווידאו וכלה במחשב אישי. כיום רף השיוויון עמד על לימודים אקדמאים, דיור, רכב פרטי ונסיעות לחו"ל. כלומר חבר יכול היה לרכוש מחשב אישי מכספו הפרטי, אולם לא יכול היה לצאת ללמוד, להרחיב את ביתו, לרכוש רכב או לסוע לחו"ל בכספו האישי. חריגה מרף השיוויון תהווה תקדים ופריצת גבולות מצד אחד ותעורר קנאה וביקורת מצד שני.
דן הציץ בשעונו שוב וסידר את ניירותיו, הוא ידע שהחבר הזה יגיע בדיוק בזמן שנקבע. הדליק סיגריה להרגע, חשב להכין קפה ונמלך בדעתו. לטף את שפמו המגודל והביט על משרדו. כמעט ללא תמונות, רק צמחים ועציצים משתרגים על הקירות, להזכיר את אהבתו האמיתית - הצמחים והחקלאות. המזכירות היתה עבורו דין התנועה ושליחות. הוא מצא בה עיניין וסיפוק, אולם תשוקתו, היתה ונשארה, לחקלאות. כל כמה שנים שוב היה נבחר לקדנציה נוספת כמזכיר, לאחר שעוד כמה מזכירים צעירים נכשלו בתפקידם. היה מאד קשה למצוא מועמד שגם יבין לצורכי שכבות הגיל השונות בקיבוץ, גם ידע לייצג את טובת הכלל ברגישות לפרט וגם ידע לנאום ולשכנע בכריזמה סוחפת כשלו. הוא התגעגע אל השדות המוריקים והפרחים, אנשים הם יותר מדי מורכבים. גם כאשר הם מקבלים את כל מה שהם צריכים זה אף פעם לא מספק אותם,הרהר. הוא אהב את הבריות. אהב להקשיב ולדבר ולפתור בעיות, אבל על מצבים כמו היום, היה בהחלט מוכן לוותר. גרד את קרחתו הבוהקת, והביט בשעון, עוד חצי דקה.
חיים הגיע למזכירות בדיוק בשעה חמש. נעמד ליד הדלת, מסדר את חולצתו המעומלנת שהיתה כבר מסודרת ממילא מסדר את שיערו הסמיך והמרשים שחוטי כסף נשזרו בו. בגיל ארבעים ושמונה הוא היה גבר נאה ומושך ביותר, אף יותר מאשר בימי נעוריו. בשלושים שנות חברותו בקיבוץ מעולם לא הוזמן לבירור במזכירות. תמיד הלך בתלם ושם את טובת החברה והכלל לפני טובתו האישית. אפילו כאשר היתה התנגשות, האמין כי הכל לטובה ומכל מצב משבר בסופו של דבר צומחת ישועה. אפילו כאשר איבד את אביו בהיותו בן עשר, וחשב כי חרב עליו עולמו, בסופו של דבר המשיך ואף צמח מתוך המשבר. תמך באימו והיה לאחיו הצעיר כמו אבא דואג. מחנך בעיקר תוך דוגמה אישית, אך גם בדרכים אחרות בלית-ברירה. הוא ניזכר כיצד אחיו ובן-דודו, השובבים, ניסו לקשור אותו למיטה, בילדותם, והוא מצידו קשר אותם בקשרים כאלו, שככל שניסו להשתחרר, רק התהדקו. לבסוף שחרר אותם רק לאחר שנשבעו להתנהג למופת. הוא התווה את הדרך ואחריו הגיעו לקיבוץ גם אחיו ואפילו אימו למספר שנים, עד שבריאותה לא עמדה לה.
חיים נכנס למשרד, מלטף את לחייו המגולחות למשעי. המזכיר ישב ברישול ליד השולחן, חולצה בחוץ, מכנסי-ג`ינס קרועים ורגליים יחפות. חדר אפוף עשן.
"קפה?"
"כן תודה"
המזכיר הכין לשניהם קפה שחור שהיה בו הרבה יותר קפה ממיים, ושם לחיים שתי כפיות סוכר.
לוגמים את הקפה בשקט.
מעשנים.
"חיים", דן שבר את השתיקה. "מה אני אמור לעשות עם זה? מה אתה היית עושה במקומי?"
"תו יעזוב את הקיבוץ, רק אתה יכול לעזור לי", אמר חיים בקול חנוק ופרץ בבכי חרישי.
דן הביט המום באחיו. הוא מעולם לא ראה אותו בוכה כך. אפילו לא בהלוויה של אביו. הוא שתמיד ידע לתת חיבוק לחבר שנשבר מולו, עמד חסר-אונים מול אחיו המתפרק. משותק, פוחד לזוז או לומר דבר פן יטעה ויחמיר את המצב. הוא ניסה לשקול את האפשרויות העומדות לפניו. למעשה ידיו היו כבולות אף יותר מאשר במקרים אחרים. אם ילך לקראת אחיו, מיד יטענו כולם לפרוטקציה, וגל רכילות עכור ישטוף את הקיבוץ כולו.
"בסך הכול לקחתי אותו לטיול לחו"ל לפני הצבא, כמו שסבתא לקחה אותי לבר-מיצווה שלי, ואמא לקחה אותך לבר-המצווה שלך. כאשר הם לא הסכימו לאשר לו טיול בבר-מצווה, ויתרתי, אבל אחר-כך כל בני כיתתו מצאו קרובים פיקטיבים ונסעו לפנים משורת הדין. איזה הגיון זה להעניש דוקא את מי שנוהג לפי הכללים ולא מנסה לתכמן? זו מסורת משפחתית אצלנו. מי כמוך יודע כמה הטיול תרם לנו, חוויה בלתי נשכחת. למה שתו יהיה מקופח?"
"כמה פעמים אני צריך להסביר לך, שהחיים זה לא שחור ולבן. צריך לדעת להסתדר ולהתיישר או להתעקם עם המציאות, אי-אפשר להשאר תמים לנצח. אם היית ממציא קרוב, ואכן ביקרת את בן-דודינו בלונדון, היו מאשרים לך, אבל אתה החלטת לעשות את זה בדרכך עם כל הכבוד שלך והראש בקיר ולסוע ללא קבלת אישור ממוסדות הקיבוץ. חשבת שיעריכו אותך על יושרך, אולם ועדת בנים רואה בכך זילזול בה ובהחלטתיה ודורשת קיום העונש עד הסוף למען יראו ויראו. אפילו אם זה במחיר עזיבתו של אחד מבנינו המוכשרים ביותר. נוסף לכך יש עכשיו עיניין עם חבר נוסף שהחליט להאריך את שהותו בחו"ל מעבר למותר, אני לא אמור לספר לך, אבל גם במקרה שלו אנחנו לא מתכוונים לוותר"
"ומה אם האופן שבו הם ניהלו את המשא ומתן. כאשר הם רצו שתו ידריך את כיתת הבר-מצווה לפתע היו מוכנים להגמיש את הכללים ולוותר על העונש רק שלא יעזוב. ברגע שמצאו מישהו אחר להדריך, חזרו לתבוע את ביצוע מלוא חומרת הדין. ככה מתנהלת חברה? רק לפי אינטרסים רגעיים, וכיבוי שריפות? אין מי שמנהל את בית המשוגעים הזה? פעם אחרונה שבדקתי, זה בדיוק היה התפקיד של המזכיר! התפקיד שלך!"
דן לא זכר ששמע את אחיו מרים את קולו, אפילו כאשר כעס מאד. הוא הביט בו נזוף ונכלם ורק אמר בשקט, "אני מצטער, הלואי ויכולתי לשנות את האופן בו התנהל הקרקס הזה. לצערי זה הגיע אלי רק לאחר שהכל כבר היה הסטוריה, ובלתי ניתן לשינוי"
"אבל למה להעניש את תו? אני החלטתי וביצעתי את העבירה ואילו אתם מבטלים את זכותו לשנת חופש. וכיצד אתה משווה שבוע בחו"ל לשנת חופש? איפה המידתיות?" סוף סוף אחרי כל-כך הרבה שנים בני מסיים את הצבא וחוזר לחיות בקיבוץ ואפילו בוחר לעבוד יחד איתי בחממות כל-כך הרבה זמן חיכיתי לכך. כאשר עבד במוסך אמרתי זה לטובה שילמד כיצד עובדים ענפי השרותים במשק. כאשר עבד ברפת, אמרתי גם זו לטובה שילמד על עוד ענפי חקלאות מלבד גידולי שדה. עכשיו שסוף סוף חלומי התגשם לרגע, בבת אחת הוא נלקח ממני לעולמים.
"אתה חבר-קיבוץ, וכידוע לך היטב, מאד קשה לנקוט צעדים נגד חבר. העונש שניתן לחבר ההוא כנראה יהיה בטול זכויות נסיעה לחו"ל, הרבה לא ניתן לעשות, מה גם שיש שמועה, שהוא חולה במחלה סופנית ולכן העונש יהיה סמלי בלבד. בנך לעומת זאת אינו חבר ולכן ניתן לנקוט נגדו צעדי משמעת, כגון ביטול זכותו לשנת חופש אחרי הצבא", כמובן שהדבר עלול להביא לעזיבתו את הקיבוץ, ובכך, במעיין צדק פואטי ואכזרי, להעניש אותך, וגם באופן עקיף, להעניש את הקיבוץ כולו שמפסיד את אחד הבנים המבטיחים ביותר בשל עיוורונו והתעקשותו לשמור על ערכים שעבר זמנם. תקועים בעבר בלי יכולת להחלץ בבת-אחת מחשש לשבר כללי. המצב פרדוקסלי ומגוחך, אולם ידיי כבולות. אייני המלך, בסך-הכול שליח הציבור, האינטרס הציבורי מוטל על כתפי..., דן השתעל, כיבה את הסיגריה וניגב את הדמעות מעייניו. הוא שוב הרגיש כילד שסרח ונכשל, גם בתפקיד האחראי.
"אתה חייב לעזור לי", חיים שוב פרץ בבכי ללא מעצורים.
הפעם דן קם, ניגש אליו, חיבק אותו ואמר לו, "אני אזמין את תו לפגישה ואסביר לו, שאם ישנה דעתו ויחליט לשוב תוך שנה, כל זכויותיו יוחזרו, והוותק שלו ישמר. זה המקסימום שאני יכול לעשות. למעשה זה כמעט בדיוק כמו שנת חופש, מלבד זה אולי, שלא שומרים לו את החדר בתקופת העזיבה"
אם הוא יעזוב הוא כבר לעולם לא ישוב.
אם הוא יעזוב הוא כבר לעולם לא ישוב.
© כל הזכויות שמורות
לקריאה נוספת:
