העולם הישן הזכור לה, נראה עתה כי חרב, תחתיו נשתנו הדברים לבלי הכר.
השינוי בצומת שעוצב לקניון כמו בצמתים הגדולים בארץ, נפתח ונמתח לכל הצדדים, כמו מניפת הטווס בהתגנדרותו, שני אוטובוסים פתחו את דלתותיהם, מתוכם גלשו מטיילים שמיהרו לקניון בצומת.
היא עמדה שם בצומת מתפללת שתעצור לידה מכונית, מישהו יציץ מהחלון ויגיד לה.
"היי יוכי, איזה כיף לראות אותך, ליעל"? אך זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה, המכוניות שעברו על פניה נסעו למושב הסמוך, היא פחדה להרים את היד לעצירת טרמפ, היא לא מכירה אף אחד, והמקרים הרבים של תקיפות מיניות הפחידו אותה, העדיפה לסחוב את תיקה על הכתף, ולצעוד לכוון הקיבוץ.
היא בדרכה אל יעל, אותה אישה הקשורה אליה בעבותות אהבה שבדרך כלשהי בילדותה, אימצה אותה והתייחסה אליה בתשומת לב, וביחס רציני.. לעולם לא שמעה אותה כועסת, אלא פעם אחת, כשחזרה באוטובוס מחיפה לשם נסעה לטיפול בעיניה,בתחנה של המכללה הקרובה לקיבוץ, עלתה יעל לאוטובוס כוכי בהתרגשותה התפרעה כדי לקבל תשומת לב.
"די נמאסת"! שתי מילים שנגעו בליבה כמו נדקרה בקוץ זעיר ודוקר שנתחב בבשרה, אך לא הקהו במשהו את יחסיה עם יעל.
מגדל האסם עודנו עומד על תילו, המקום היחידי שנזכר שהוא קיבוץ, מהמגדל הזה בשער הקיבוץ, כמו עיגול זניח וקטן שלא נראה מאיים כלל כמו בשנות ילדותה , והזיכרונות משולבים משובצים ושזורים בראשה כמו היו פנינים עדינות. כאן שיחקה בילדותה, מרחפת מהרמפה של המגדל, היישר לערימת הדורה האדומה, מכאן פתחה עם יתר ילדי כיתתה בריצה עד לכביש הראשי, שבנויה בו "הצומת". הייתה מגיעה ראשונה לפני האחרים, כשהייתה מנצחת, הילדים לא קראו לה יותר קסוקרית, "אלופה" כינו אותה.
ועכשיו היא יוכי, מבקרת במקום ממנו באה, חשה את האדמה נוֹגעַת בכל תו וסימן חיים ברגליה, כשהיא צועדת לֶעָבָר.
וכאן בקיבוץ "במגורי הנעורים" חוותה פעם ראשונה את מה שאמה הזהירה שנה שנתיים קודם, כשהיה לה דיבור עם יוסי משכבת הנוער, נער מגודל שגבריותו נובעת וזורמת בשטף, בעודה נערה בת ארבע עשרה, המגע הראשוני הזה ללא כל הכנה, ללא רגש וחיבה שמתוך חולשה נכנסה עמו לחדרה, כשחרכי הדלת פתוחים והחברה מציצים לראות,עד שהבינה וחשה את איבר זכרותו הקשה משפשף את אחוריה שמכנסיה כיסו אותם. הצחקוקים הרתיעו אותה, היא ברחה מהחדר מבוישת. פעם ראשונה הפנימה שדברי אמה אמת הם, ואסור להתקרב לבנים, מחשבתם רעה והם רוצים וחומדים את הגוף בלבד.
יוכי מצאה את עצמה עומדת חסרת בטחון, לאמה לא יכלה לומר דבר, היא תענה לה ותקלף אותה בדברי תוכחה.
אל החיים של יעל יראה לפלוש, המבוכה שהאירוע הזה הביא אותה, חשף את חייה. מבחינתה, יעל זרה לה על אף החום האנושי שֶׁהֵפִיחָה בה, לא יכלה להניח על כתפה את פניה ולבכות, לא זכרה מתי כן עשתה זאת, את אמה הפסיקה לנשק ולחבק בהיותה בת 12 כשקיבלה פעם ראשונה את הוסת, החומרה שהסתמנה בפניה של אמה החלה להיראות ולבלוט, ניכר בקווים כלליים שאינם ברורים עדיין, יוכי ראתה את פניה של אמה ,הספיקה לה הבעת פניה כדי לבקש מיעל שיחות מגומגמות על חששותיה.
ובמחשבותיה מתנהלת כוורת של תרחישים . כמה שנאה את הדרך לקיבוץ, כל פינה שעברה בה היו עדים לשנות בגרותה בקיבוץ, לתקופת הבדידות, למבט עיניהם של החברים כשהסתובבה עם מחזרים צעירים כהתרסה
לדברים ולתוכחה של אמה, נענתה לגיפופיהם ופעם ראשונה שחוותה מגעו של אחד ממחזריה, לא הבינה ואף נבהלה מזרעו הלבן הנשפך מולה. הזעזוע, והתקף החרדה שלוו אותה אחר כך, לא הניחה למישהו לנגוע בגופה עד שהתגייסה לצבא, שם פגשה את מוריס, ממנו למדה כוחה של אהבה, ממנו למדה שיש גם יופי ביחסי גבר ואישה.
את מוריס הכירה במקרה כשהעלה אותה בטרמפ לרכבו המשטרתי, הם שרתו
באותה מפקדה צבאית. הוא חוקר משטרתי, רווק בן עשרים ושמונה, והיא חיילת שזה עתה סיימה טירונות. ביקשה לשרת ביחידה קרבית ומה שיותר רחוק מהבית. סירבה פקודה בסיום הטירונות כשניסו לנתב אותה למסלול פקידות אפסנאות. כבר אז בהיותה חיילת, חשבה לעקור מהקיבוץ לעיר, תכננה ללמוד מקצוע בצבא שאיתו תוכל לעסוק בעבודה אזרחית, טלפונאית במרכזיה, נראה לה מקצוע מכובד דיו, תקשורת בין אנשים הלהיבה וריתקה אותה.
את מוריס הכירה כשעברה באקראי לצידו הצבאי של המפקדה בה הם שירתו. חסון, שערו מקורזל ושחור, שפתיו בשרניות ועבות, קומתו ממוצעת, עיניו שקועות וקטנות, פניו מחייכות וטוב ניבט מהן, שפת דיבורו שנונה וברורה כשהאות ח' והאות ע' מודגשות. מוריס בן העדה התוניסאית
בין שתי הרשויות הייתה מתעכבת . אהבה להקשיב ל"אני מאמין" שלו על המדינה. "שרוף" על בגין, ככל שדיבר והתעמק בשיחות נתן דוגמאות למכביר.
" לקראת הבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, עמד בגין
בראש אספות שבהן נכחו לעתים אף 5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות כנגד השחיתותהממסדית של מפא"י. לעתים היה מוציא מכיסו שטר של דולרוטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הבריתאלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. לכן אני אוהב אותו". התפעלה מרוח הפטריוטיות שלו שריתקה אותה כל פעם מחדש.
כשהביא אותה פעם ראשונה לבית הוריו בעיירת הפיתוח הצפונית,נחרדה
מהדירה הקטנה בבית המשותף, שהטיח מתקלף בחדר המדרגות ועוד יותר מהג'וקים המהלכים ורצים על קירות המטבח הקטן, כשאימו מבשלת את הקוסקוס, יוכי לא ניסתה להתקרב אל אימו שפניה נטולות ההבעה כלפיה, שערותיה המתולתלות החומות מכוסות במטפחת ראש, אחר כך הבינה מדוע נראו פניה חסרות הבעה, לא הבינה עברית, התביישה לדבר עברית לקויה בפני חיילת. העוני שרר בבית הוריו והורגש בבירור, יחסו של מוריס אל הוריו, אופיין בחוסר עניין לשאלותיה של האם.
"זאת הכלה שאתה מביא לי".
"די, שקט". החיוך שהיה על פניה נמחק ובמקומו ארשת של הבעת פנים בעיקר מבט המשקף אכזבה מהתנהגותו של מוריס בנה.
"זאת לא כלה ולא כלום, ידידה שבאה איתי לאכול קוסקוס של יום שלישי".
"אהה".
יחד עם התנהגותו אל אימו שנראתה בוטה, הייתה מופתעת, הרגישה פליאה ותמיהה לנוכח דאגתו המוזרה אל הוריו. סלי המצרכים שהביא להם, בהם מילא את המקרר ,נתן תחושה ליוכי שהתנהגותו כלפי הוריו למראית עין כלפיה, אולי חשש מביקורת או משאלות מביכות.
"זאת הכלה שלך, אה מוריס".
"לא, את לא רואה, היא חיילת".
מישוש ידיו את שדיה, הנשיקה הראשונה והמגע הקל בגופה, הפכו במהרה למערבולת חושים הנתונה בתוכה, לפתע חשה שותפה בדבר שטרם חוותה.
היא הגיעה לשיא תאוותה כשמוריס מותח את חלקי ישבנה ואברו הזקור חודר לערוותה כשגלי רטט מציפים את גופה.
בבסיס בו שרתה, במרפאה שרת רופא שטיפל בחיילי הבסיס.ד"ר ברוך, רוֹפֵא פְּנִימִי המתמחה באבחון ובטיפול לא ניתוחי באיברים הפנימיים.
"אני רוצה יומיים חופש מחלה".
"מה כואב לך".
"הבטן, וזאת לא פעם ראשונה".
"מדוע באת רק עכשיו אם זאת לא פעם ראשונה".
חשבתי שהכאבים יפסיקו לבד, אבל זה לא עובר, בקיבוץ מכירים את הבעיה ונותנים לי טיפול שמרגיע את הכאבים".
"איזו תרופה נותנים לך"?
"לא זוכרת את השם, אני יודעת שהיא מרגיעה אותי שיש לי כאבי בטן".
"תצטרכי לעשות בדיקות דם, בדיקת צואה ושתן, רק אחרי תוצאות הבדיקות אוכל לתת טיפול הולם".
"אז תן לי כמה ימי חופשת מחלה, מחר אעשה את הבדיקות".
"יומיים ארשום לך, תיסעי לחר"פ שם יעשו לך בדיקות".
הפגישות עם מוריס הלכו ותכפו והתרחשו ברציפות ובתדירות גבוהה, לאחר עשייתה את עבודתה בבסיס, שיחותיה עם ד"ר ברוך מלאו חלק מחייה.
"יש לך חבר"?
"כן, מוריס החוקר המשטרתי".
"ואאו, צריך להיזהר". גיחך.
"למה"?
"בכל זאת אני יושב כמעט כל יום עם חברתו ומדבר איתה באינטימיות מהולה בהומור". העיר בסרקסטיות.
הוא מביט על יוכי, מתקשה להרפות את עיניו מגופה הגמיש, שנראה לו ארוטי, נראתה לו משדרת מיניות, היה בה חושניות משהו שקשורה איכשהו לשיחות שהיא מנהלת איתו, דמיונו התפרע כשחשב על האפשרות שהיא תציג עצמה לפניו במערומיה, ותעורר אצלו תחושות.... לא הייתה בו שום חרטה על תכניותיו, אף שבביתו מצפה לו אשתו ושתי בנותיו.
"בבדיקה אחת אוכל לברר כמה דברים, כמו היכן הקשיים שלך ".
איך"?
בחדר המקביל למרפאה, אשנב קטן מפריד בין המרפאה לבין משרד הרס"ר. השעה היא שעת בוקר כשהרס"ר חנניה עסוק בענייני המחנה, שעה שד"ר ברוך יודע לחשב את הזמן שאחרי המסדר, ואת סדר יומו של הרס"ר.
הוא לא היה צריך לשכנע הרבה, יוכי הייתה מוכנה על דרגש הבדיקה במרפאתו, כשהיא סוככת בידה את הוילון, הוא נעל את דלת המרפאה.
אצבעו פִּשְׁפְּשָׁה וחיטטה בנרתיקה כמו משהו חדש לגלות בו, שעדיין אף אחד לפניו לא גילה, התנוחה שבה הייתה ליבתה אצל יוכי את יצריה תחילה, אחר כך הִתְקַשְּׁתָה להרפות את שריריה, וככל שהרופא דחק את אצבעו לנרתיקה ונגע חליפות בְּדַגְדְּגָנָהּ, כך חוסר הנעימות גברה בתחושות לא נעימות.
"די, אני לא יכולה".
"את רוצה להגיד לי שזה לא נעים לך"?
"כבר לא".
"תדעי לך שאצלך הכול בסדר".
מוריס לא ידע על התנסותה המינית בבסיס, שנים אחר כך הילכה עם תחושה לא נעימה של ניצול ובושה. כשהפכה לבת זוגתו קיוותה לשמוע ממנו פעם אחת.
"אוהב אותך". תירץ בתירוצים שונים ומשונים שהוא מחבב אותה, וזאת לא אהבה שלה ייחל. לדידו יוכי בת לוויה מעניינת שאפשר להתווכח איתה על התנועה הקיבוצית ממנה באה.
" מסגרת סוציאליסטית, אשר דוגלת בבדלנות לאומנית אינה יכולה, מטבע בריאתה - להצליח ולשרוד לאורך יותר מכמה דורות בודדים".
"למה אתה חושב ככה".
"מכיוון שלקיבוצים מראשיתם, הייתה הכרה מעמדית מעוותת ביותר, כאשר הם ניסו לפתור בעיות מעמדיות".
"מהיכן אתה שואב את האינפורמציה הזאת, נראית לי קצת הזויה".
"יוכי, אני קורא והרבה, על אף שלעולם לא הייתי חבר קיבוץ, אני יודע בדיוק איך הפטרונים של הקיבוץ שלכם מנהלים את חייכם".
"אני מניחה שאתה טועה".
"הקיבוצים לא התחברו לעולם עם הקבוצות הלא יהודיות בתוך מעמד הפועלים וההמונים, מן נבדלות של מעמדות, תראי, שיבוא יום והקיבוצים יתפרקו, כי לא יוכלו לכלכל את עצמם".
ומה יקרה אז".
"יקרה שהקיבוצים יהפכו לקהילות חברתיות שהפרט מכלכל את עצמו, זה יקרה מתישהו".
בהגיעה לקיבוץ לבקר את יעל, דבריו של מוריס עלו במחשבתה.המוּדעות, הפתיחות ותשומת לבו לנושא הקיבוצי, ריתקו את יוכי אליו ברגשות סבוכים ומסועפים של אהבה חד צדדית.
שנים אחרי מותו של מוריס, היא מבקרת את יעל לבשר לה על החלטתה להתגרש מאליהו, כמו שעשתה לפני שנים , סוגרת מעגל, יעל הראשונה לדעת לפני שנישאה לאליהו על דבר הריונה ונישואיה החפוזים.
