חזרה ליצירות
סיפורים

מונולוג אחרון

שיבולת ברזני | (16/07/2007 20:52) | 73 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
ערב טוב קהל נכבד.
אני מבקש, אל תמאחו כפיים.התשואות נועדו לכם.התוכלו
לדמיין שחקן ללא קהל? 
הקהל הוא החמצן של השחקן, בלעדיו אין חיים לאומן באשר הוא.
ארבעים וחמש שנים, ערב אחר ערב אני מגיע לתיאטרון.מתרגש כל פעם מחדש כאילו זו הצגת הבכורה של חיי.
לפני כל הצגה אני ניגש בחיל וברעדה לעינית שבמסך וחושב:
מאות אנשים טרחו והגיעו לראות אותי, הזמינו כרטיסים ושמרטף,
התלבשו במיטב מחלצותיהם, ולכבוד מה כל הטירחה? לכבודי.
אני לא מקבל זאת כמובן מאליו. לבי יוצא אליכם. זכות גדולה
ונשגבה נפלה בחלקי מעצם הידיעה שבאתם לכאן חמעני. הגעתם מרצונכם הטוב וידיעה זאת ממלאת אותי גאווה וחדווה עד אין קץ.
אני מבקש להודיע עתה בלב לא קל ,באופן רשמי שזאת לי הפעם האחרונה בהחלט שאני על הבמה.
אני לא מאמין למשמע אוזניי, לבי שותת דם,אך הגיע הזמן לפרוש.
איך אקום מחר בבוקר ולא אטול כדרכי את דפי ההצגה, ולהקריא
בקול גדול את הקטעים של תפקידי.לקראת מה אתכוננן משך
כל היום הארוך, ולאיזה צורך רעייתי תפציר בי שאנוח מעט בצהריים?
ומה באשר לתלבושות שבהן הרגשתי בכל פעם מחדש כדמות אחרת
איתה הזדהיתי עד כלות?
האם עדיין ארגיש כשחקןכשאסתובב בבית בגופיה, האם לא אמר
מי שאמר שהבגדים עושים את האדם?
 
הנה המלבישה אצה רצה לקראתי, הערב אני מלך.היא עוטפת
את גופי בגלימה מפוארת, קושרת אבנט רחב סביב מותניי,
הכתר הכבד והזוהר מונח על ראשי...איפה השרביט...
 
סליחה קהל נכבד, הנה אני כבר הוזה, עלי לחזור למציאות,
עגומה ככל שתהיה, לא אוכל לנוס מפניה.
קשה לי אנשים טובים, אני לא אוהב פרידות...
תודה לכם על האהבה הגדולה שהרעפתם עליי ,האמון
שלכם בי, הוא שנתן לי את הדחף הנחוץ להמשיך בדרך
שהלכתי בה  עד כה.
היו שלום, נעמתם לי עד מאוד.
אני פורש סופיתבהליכה לאחור
צעד צעד
לאט לאט
עד מאחורי הקלעים.
הם דורשים שאשוב לבמה, קוראים בשמי ומריעים ממושכות...
אין בי הכוח לשוב לבמה...
המסך יורד.
 
© כל הזכויות שמורות-שיבולת
 

תגובות

חזרה ליצירות