הקדמה:
כשהתחלתי לכתוב על הדוקטור, רציתי באמת להפוך אותו מיתוס.
אני מכחיש את הרמיזות, כאילו חמדתי, מעשה שטן, לנשל אותו מדרגותיו ותאריו. לא משפט דריפוס, חזר כאן על עצמו, כמו הכינוי שהודבק לזה בעיתונות המקומית, לא מעשה נקם ולא קנאת-סופרים.
לחיזוק טענותיי אני מצרף תכתובת ביני לבין בת-זוגתי, שתחייה, מיס-ישראל.
הים
חוויאר מורנו נעלם לפני 25 שנה.
אם תשאל את תושבי הכפר חובריקה מי היה חוויאר, תקבל כל מיני תשובות.
חלקם יגידו רופא, אחרים יאמרו פילוסוף. על דלת הקליניקה שלו עדיין רשום
" ד"ר מורנו – רופא טבע ". אני, בתור תייר, קצת סקפטי לגבי הכוונות הטובות של האנשים בחובריקה, זה כנראה בגלל שאני סקפטי לגבי רוב ההתרחשויות סביבי.
אם אתה רוצה לשפוט בעצמך, תצטרך להגיע הנה בתחילת חודש מרס ולראות את הפסטיבל. שלא ישמע מזה שאני מדרג את חובריקה בראש רשימת האטרקציות של דרום ספרד, סביר להניח שחגיגות האביב בסבילייה או הילולת הרצח מאדום לשחור (שזה השינוי שחל בצבע הדם של השוורים שמוטלים בזירות הפזורות כאן בכל כפר) יהיו אטרקטיביות יותר, אבל גם חובריקה שווה לפחות שתי תמונות באלבום.
תמונה אחת של הכנסייה ( שהפשיסטים הרסו כי מישהו חרט שם על הצלב "אמא של פרנקו ערבייה") ותמונה שנייה של חזית בית 9 ברחוב כרמן קרואסון, שם כתוב על הדלת
"יצאתי, תכף אשוב" וכל הקירות מסביב מלאי גרפיטי צבעוניים.
אתמול הוסיפו כתובת חדשה: "נסעתי לצ'ילה, אחזור כשיימסו הקרחונים". זו הייתה החלטה קשה לתושבי הכפר, אבל 132 איש הצביעו בעדה. וזה יותר משני שליש הקולות הכשרים. בכל שבת ראשונה של החודש השלישי, מתכנסים כל תושבי ויושבי הכפר להחליט לאן נעלם חוויאר מורנו. לפעמים הוויכוחים מתפתחים לאלימות ואז התיירים מקבלים תמורה הולמת לדלק שהם שרפו כדי להגיע לכאן, וגם מקבלים הזדמנות לתמונה שלישית.
אין כאן משטרה בחובריקה, האופי המיוחד של הכפר מכתיב את תנאיו. "רק מי שכואב, יבין את טעמה המתוק של ההתפייסות" לוחש לי ילד מקומי ומראה לי צלקות ישנות על בטנו. אין כאן הגבלת גיל להאבקות בסגנון יווני רומי, כך שהוא וחבריו יכולים להשתתף באופן פעיל בהתנצחויות לגבי הנוסחים השונים שמועלים לבחירה.
מה שכל כך הרגיז את הזקנים בכתובת שנבחרה, זה שסופו של עידן הקרח צפוי רק בעוד כמה עשרות שנים. הם מעדיפים ניסוחים אופטימיים, כמו זה שנבחר בשנה שעברה, "אני הברד שירד בדרום ספרד".
אבל אופטימיות לחוד ומציאות פוליטית לחוד. אחרי כמה דקות בבוץ, עייפים ומותשים מהרסלינג, נכנעו הזקנים ומגמת האמנות של בית הספר המקומי ניגשה למלאכת הקודש, רישום כוונתו האמיתית של הדוקטור לגבי מועד שיבתו לכפר.
דוקטור מורנו נבחר בשנת 1969 על ידי הגזטה של מלגה לאחד האנשים שישפיעו ביותר על החברה הספרדית בשנות ה70-. למרבה הצער, תחום השפעתו לא חרג מרדיוס של 10 קילומטר, רק ברונדה ובכפרים סביבה קמו לו ממשיכים, אנשי רוח שניסו להאיר מעט את עונת החושך שאפפה את הרפובליקה, ממשיכים שהתמקמו בחצרות בתי הספר וניסו לשכנע את בני העשרה, כי הכוח בא להם מהשמש, מהרוח ומהחומר ולא כפי שנכתב בספרי הלימוד, כאילו העצמה מקורה ברצון הכללי ורצון זה מקורו בשליט.
הדוקטור התפרסם לראשונה בזכות מאמר שכתב, "סינדרום הענק בגנו", בו הוא מספר על מדינה דמיונית (ESPAMYA) שאיש גדול אחד מנע מילדיה את זכות המשחק, והאל העניש אותה בפיגור וניוון שירפאו רק אם יוסרו החומות שנבנו סביב גן השעשועים הלאומי "דמוקרסי לנד".
הנשמות הפסימיות בכפר טוענות כי חיבור זה הוא כרטיס הנסיעה שקיבל הדוקטור הטוב משירות בתי הסוהר, אבל הפסימים הם מיעוט כאן בחובריקה. רק ב1983- נכתב על הקיר משהו בנידון: "הוזמנתי לכנס של האינקוויזיציה". מרבית הכתובות הן סמי-אופטימיות.
אותי מטריד יותר משהו אחר. אין שום אחידות דעים בקשר לדוקטור. מישהו כאן התגאה בפני על ה"אפרו" שחוויאר הביא איתו מארה"ב, ואישה אחת נזכרה בנוסטלגיה בקרחתו שהיתה מנצנצת שמש. הילדים בטוחים שהוא היה גבוה יותר מדוקטור חואן קורבלן ויש כאלו שלא מתביישים להודות שהיה גמד.
גמד או לא גמד, דוקטור חוויאר מורנו הוא הקלף החזק ביותר של חובריקה, וראש הכפר, טוני קורטז, משחק על הקלף הזה כבר הרבה זמן, בלי תוצאות. כשקורטז נבחר לראשות הכפר (אוגוסט 93') הוא הבטיח לבוחרים שלו שתוך שנתיים יוקם בכפר מלון מפואר ושיבואו אלפי תיירים: "אלהמברה יראה שומם בהשוואה אלינו".
שנתיים עברו, וניסוח מתחשב יתאר את מצב התיירות כמצוי בקיפאון. את קורטז זה משגע, הוא כבר ניסה הכל. בשלב ההכנות לאולימפיאדה הוא שיחד אנשים בוועד האולימפי כדי שיאשרו את הפיכת מלחמת השוורים לענף ספורט אולימפי, ולאחר מכן תרם לראש עיריית ברצלונה 3,000,000 פזטות, סכום שהיה אמור להיות מופנה לשיפוץ מערכת הביוב המקומית, וכל זה כדי שחובריקה תיבחר לזירה המרכזית של תחרויות אלו. חודשיים לפני פתיחת המשחקים הכל השתבש.
הגרמני מחסל את סטאלון
בזירה בקורדובה התנהל מאבק צמוד בין הטוריאדור גבריאל אורטגה לבין הפר המבטיח סילבסטר סטאלון. שניהם כבר הגירו דם, אבל הקהל רצה עוד. ידו השמאלית של גבריאל הייתה כמעט משותקת עקב נגיחה מוקדמת. הוא ויתר על הגלימה האדומה ונשאר להילחם חשוף, כשרק חרב בידו.
גם מצבו של סטאלון לא היה שפיר. הוא היה עייף, ראייתו מטושטשת, היה נדמה לו שיש שלושה או ארבעה אורטגות מולו ושני פגיונות היו נעוצים בגבו. הקהל היה בטירוף והפרשנים כבר התחילו להכתיר את הקרב כאחד הגדולים בזמננו.
סטאלון השפיל את קרניו, הוא החליט ללכת על תרגיל הבולדוזר המסורתי – ריצה מהירה קדימה, כיוון הקרניים לרגליו של היריב, פגיעה והנפה. זה יהיה קטלני, חשב לעצמו, אילו רק ידעתי מי לעזאזל הוא האורטגה האמיתי מבין כל הדמויות המטושטשות שאני רואה שם.
ההימור התברר כשגוי. השור הניף אוויר והרגיש את כאב דיוקו של אורטגה, כאשר המניאק שיפד עוד פגיון אל בין צלעותיו.
"הוא מת, הוא מת, הוא מת" התחילו לצעוק כמה טוריסטים בקהל וביטאו נכון את מה שידעו כולם שהולך לקרות. בדיוק אז פרץ לזירה תומאס מסרשמידט, גרמני מטורף, חובב חיות, כשעל בטנו תיק גב עמוס ב15- ק"ג חומר נפץ (לפי אומדן של המשטרה). "כולכם רוצחים!" הוא צעק לעבר הקהל והפעיל את המרעום.
23 הרוגים (כולל: הנאצי, השור והטוריאדור) הביאו לביטול הכוונה לחלק מדליות אולימפיות על חיסול פרים.
עוד כסף שקורטז מעביר מתחת לשולחן, הפעם אלי
אנטוניו (טוני) קורטז נבחר למשרה ברוב גדול. זה לא שכל כך אהבו אותו בכפר, רגשות אחרים היו מעורבים בבחירתו: רחמים, תאווה ופליאה.
טוני הנו דמות יוצאת דופן, בכל קנה מידה. הוא גבוה – שני מטר, שמן – 145 קילו, ויש לו שיער שחור ארוך, פזור ולפעמים אסוף. יש לו חנות בגדים, לטוני, "אקסטרה אוונגרד" שמה, והיא אכן כזאת. קולקציית האביב שלו נקראת "נון שלאנט". רוב הבגדים שם בכתום הולנדי וסגול, לחולצה שהוא לבש לפגישה איתי היו אפילו פייטים על הצווארון.
ו… בעצם שכחתי לספר את העיקר, יש לו קרן של שור תקועה בתוך הכתף, בולטת משני הצדדים כמו פעלול קולנועי זול. זו בעצם הסיבה שבגללה התחיל טוני בקריירה שניה, בפוליטיקה.
הוא היה עוזר טוריאדור כל חייו. היה מקבל גרושים בשביל התענוג של חשיפה מקסימלית בפני מאות אנשים מריעים ומצלמות טלוויזיה. הגדרת התפקיד שלו הייתה די פשוטה: "אתה מזהה טוריאדור במצוקה, אתה מושך את האש אליך", או בהסבר מפורט יותר, כל פעם שאיזה לוזר לא מסתדר עם השור שמולו, מישהו צריך לחלץ אותו משם ולאפשר לו נסיגה מבוקרת, תוך כדי שהאויב מתרכז במטרה גדולה ומפתה יותר.
כמו בסרטים האמריקאיים, טוני ספג את הקליע שהיה מיועד לנשיא. טיאו קלמנסה, שהיה טוריאדור מבטיח, שכב לו על הגב והגלימה מכסה את פלג גופו התחתון, קצת כמו תינוק שמתקשה להירדם. את השור השחור והדי מעוצבן שדהר לעברו זה לא כל כך הטריד, הוא הולך לסגור חשבון על כמה בני משפחה שנכנסו בכוחות עצמם לזירה ויצאו בעזרת דחפור.
שני מטר מקלמנסה (התינוק) עצם השור את עיניו והתמסר לחוויה הנדירה של ניצחון מוחלט ופומבי על המין האנושי. אין הרבה בעלי חיים שחווים זאת: חוץ מבקטריות, חיידקים, זוחלים קטנים וכמה כרישים, אין למינים הנחותים שאלוהים יצר הזדמנות כה מכובדת לדלל את הריבוי הטבעי של האדם.
איזה פורקן זה היה! השור, שעד כה היה משפד שקי איגרוף, שמע עצמות נשברות מקרניו והרגיש את כובד משקלו של הגוף שהיה תקוע כרגע על ראשו. הוא פקח את עיניו, הסתכל לעבר יציע הכבוד, כאילו מחכה לראות את הקיסר מסמן באגודלו כלפי מטה. הוא לא ידע שטוני קורטז הוא התקוע לו בראש ולא הטוריאדור, הוא גם לא ראה קיסר החלטי בפסיקתו.
מולו, בשורה השניה ביציע, ישבה לה ילדה קטנה בלבן, היה לה מבט כחול ומעריץ בעיניים, הדבר האחרון שהשור ראה היה שהמבט מתחלף בכאב, כפות ידיה מורמות להסתיר ממנה את אימת המציאות ופיה הקטן זועק… "לאאאאא!"…
באותה שניה נחת פטיש 8 קילו על עמוד השדרה של השור. בני האדם לא יפקירו את בן מינם להישאר בודד בחרפתו, הם לא צריכים שבני הבקר יפתחו שאיפות.
הרופאים החליטו שעדיף לא לעקור את קרן השור מכתפו של טוני. "יש סכנה" – קבעו – "שאם נמשוך אותה החוצה, עמוד השדרה ייפגע. עדיף לנסר את שופרו של הפר ולהשאירו במקומו החדש". בהתחלה טוני חשב שהרופא חומד לו לצון אבל לאחר שלושה ימי אישפוז, כשהודיעו לו שהוא משוחרר ללכת לביתו, הבין שאלוהים סימן אותו לייעוד ספציפי. זה לא שהוא שונה: הוא לא פוזל כמו קרלוס אחיו, ואין לו כף רגל אחת קצרה בחצי מהשניה כמו לדוד חסוס. יש לו קרן אפורה עם פתח עגול מקדימה ושפיץ מעוקל בין השכמות.
הוא למד להסתדר עם התוספת, תפרו לו ז'קטים מיוחדים עם חור תואם, בחורף הוא היה ממלא את הקרן בכותנה כדי שלא יהיה לו קר בלב, וגם המבטים לא הפריעו לו. הכל נותב לעבר היעד, כיבוש השלטון בכפר (באופן דמוקרטי כמובן) והכרה בין לאומית.
כל התוכניות נראות פשוטות יחסית כשהן בתוך המגירה או על השולחן, כמו לחצות אוקיינוס על גבי מפה של בית ספר. האסטרטגיה השיווקית שלו פשוט לא הצליחה, ובדיוק כאשר החליט על אסטרטגיה חדשה, אני הופעתי.
אנטוניו (טוני) קורטז החליט להפוך את דוקטור מורנו (או יותר נכון – את היעלמותו) למוקד משיכה. הוא החליט שהדוקטור גילה את סודות היקום, וכל מה שחסר זה רק לתרגם החלטה זו ליומן מפורט שנמצא, מעשה פלאים, בתיבת הדואר של הקליניקה, ממוענת לתושבי חובריקה וחתומה על ידי הדוקטור הטוב עצמו. אני לא יודע איך ומדוע נבחרתי אני לביצוע המשימה הסודית, אולי משום שהוא ראה את תג העיתונאי שהיה צמוד לכיס חולצתי, וכנראה גם מכיוון שאין לי אינטרסים פוליטיים בדרום ספרד ולכן לא אחשוף את התרמית.
הפגישה שנקבעה לי עם ראש הכפר הייתה מעט מפחידה ומאוד מאוד מלהיבה. אני הרי מכיר את עצמי, רוב הדברים שאני כותב לא ממש חופפים את המציאות, וכל הקוראים שלי יודעים זאת. תמיד הייתי גאה בעצמי על האלטרנטיבה שאני מספק לקוראי. הרי פילוסופים בכל העולם סקפטיים לגבי אמיתותה של "המציאות". אני לא רק מטיל בה ספק, אני גם מציג אופציות אחרות. "חופש הבחירה", אני קורא לזה. מי שבוחר להיות תלוש ומנותק מהעולם, מוזמן להיכנס לחנויות הספרים המובחרות ולרכוש ממיטב תנובתי (תגידו שאני שלחתי אתכם, אולי תקבלו הנחה).
אבל יותר מה-"מה" חשוב לי ה"מי". על כריכות ספריי תמיד אני דורש להדפיס את שמי בגדול + תמונה, ורק בקטן, על הפינה הימנית למעלה, כמו בול על מעטפה, אני מאשר להוסיף את שמה של היצירה. מי שחושב לעצמו שזה שיגעון גדלות, צודק.
לי תמיד היה חשוב הגודל. עוד בתקופת התיכון ניסיתי למצוא פרמטרים שבהם אוכל להתמודד בהצלחה בקרב מול הסרגל. מהרגע שהתחלתם לרכוש את ספריי, נשבעתי ששמי לא יהיה קטן יותר מ25- סנטימטר (ודאי שמתם לב שאינני מאשר מהדורות של ספרי כיס).
"וולקאם, וולקאם", צעק לעברי בעל בית קפה קטן במרכזו של הכפר - "פוד היר וורי גוד!"
יש שני שולחנות קטנים מחוץ לפתח בית הקפה, כסאות פשוטים מעץ, כניסה קמורה בסגנון מורי, חלון ראווה לא גדול במיוחד ושלטי פרסומת למופעי פלמנקו שונים דבוקים לקיר הבניין הלבן. אין כאן אובססיה להרחיב את ארסנל סוגי הקפה על התפריט כמו בתל אביב. הכל הרבה יותר פשוט, ובסך הכל, די איכותי. "קפה קון לצ'ה פורפאבור", אני מבקש. אחרי כעשר דקות מביאים לי כוס זכוכית פשוטה, שני שליש קפה ושליש קצף סמיך.
לאנטוניו (טוני) קורטז יותר מדי חשוב המהלך שהוא בונה עלי, הוא לא ייתן לשטן להתבסס בפרטים הקטנים. כל צעד מחושב.
מצאתי חבר חדש, קוראים לו פרנקי
אני עוסק להנאתי בניסויים כימיים פרימיטיביים. אני מסיט את הקצף ומפנה לי חלקת קפה נוזלי חשוף, לשם אני בוזק חצי שקית סוכר ומערבל. הניסוי הצליח: הסוכר נמס כולו והתבזג באופן מולקולרי בנוזל הסמיך שבכוס. לקראת סוף הניסוי מגיעה לקרבת שולחני נערה צעירה - בסקירה חטופה אני מצליח לקלוט שהיא מכוערת למדי. היא מתיישבת לידי וכנראה די מתרשמת מפעולותיי ומשליטתי המלאה בכל מה שקשור לתוכנה של כוס הקפה. המכוערת שולחת את אצבעותיה לתוך מחשוף שמלתה השחורה, ומוציאה משם שטר כסף ירוק. היא מסתכלת בו טוב טוב, מנשקת אותו ומסתכלת אלי. אני לא בטוח בדיוק האם היא מציגה בפני איזה טקס מקומי או רומזת למשהו. אם זה טקס, זה הולך ומשתפר: היא קורעת את השטר לשני חצאים ומגישה לי אחד מהם. "אם אתה רוצה גם את החצי השני" – היא משננת במבוכה – "תבוא הלילה לפונדק של פרנקי".
לקח לי קצת זמן למצוא את המקום ואני בטוח שלעולם לא אשכח אותו. רק שלושה קילומטרים בקו אווירי מהכפר, אבל לקח לי כמעט חצי שעה להגיע אליו. כשיצאתי כבר היה חשוך למדי, אין תאורה בכבישים הבין – כפריים במחוז קלסיטאס. הירח כנראה פחד היום להיות לבד בשמיים והוא נפקד. ככה, במהירות של 15 קילומטר לשעה אני מנווט את הרנו קליאו השכור באחד הכבישים המפחידים ביותר בעולם המערבי. ההגה לא נח לרגע, פיתול רודף פיתול והכל על צלע הר. הכביש נראה כאילו חיל האוויר הספרדי מתאמן עליו בהפצצות שטח, בורות ומכתשים כפטריות לאחר הגשם.
חששתי מכך שהתברברתי לי במציאת הפונדק, או אולי אני מת וזה הגיהינום. מזל שיש לקליאו מזגן, עם מזגן וטייפ אני יכול לשרוד גם את הגיהינום (להאזין לנצח לאסף אמדורסקי ו"פרנקי גואוז טו הוליווד").
פתאום, לאחר עיקול של 310 מעלות, אני רואה אורות, שרשרת נורות גאה בים החושך מסביב. אקס טריטוריה של גן עדן? לא, זהו הפונדק. המתחם של פרנקי הוא ענקי, יש כאן 35 חדרי שינה, בריכה, חדר אוכל לאורחים, כמו שיש בקיבוץ גבעת ברנר, ופאב ענקי: באר של 13 מטר ועשרות שולחנות קטנים. הכל בסגנון פשוט, אדני עץ משלוחה נטושה של פסי רכבת, במבוקים ואריחים חומים לקירות. כל האורות דולקים ו"הוטל קליפורניה" מתנגן באוויר. הפחמים בתוך הגריל מעלים גצים וערמת הבשר שלידו נראית טרייה למדי. הכל ערוך ומוכן לפקודתם של מאה, מאתיים איש.
אם לא מחשיבים אותי, יש רק בן אדם אחד בכל הקומפלקס המרהיב הזה. אני מנחש נכונה שקוראים לו פרנקי. "בוא, תיכנס, יש מקום!" הוא קורא לעברי מאחורי הבאר. ההליכה עוד מעט קשה עלי לאחר הנהיגה המתישה, ואני ממהר לשבת על שרפרף הבאר הקרוב ומציג את עצמי. "היי, טוב לראות אותך, אני אמור לפגוש כאן מישהו". "הו, כן" - הוא מאשר - "מר קורטז בכבודו התקשר לפני כמה דקות והודיע שיגיע ב23:00- ככה שיש לך" – הוא בודק את שעונו - "שלוש שעות".
האפשרות של לחזור לכפר ולשוב הנה מאוחר יותר היא בכלל לא אופציה. אני גם מסוקרן למדי לגבי מהות המפגש עם ראש הכפר האוונגרדי והאיחוד המיוחל של שני חצאי השטר שהופרדו בצורה כה ברוטאלית, לאחר שנחו שאננים בתוך חזיית תחרה לבנה, נהנים מחומו של לב צעיר ומרופדים בנוחות.
פרנקי הוא בחור לבבי במיוחד, אפשר לשמוע שהאנגלית שבפיו טובה יחסית, ואכן אני למד שהוא מסקוטלנד. את רוב הסקוטים קשה מאוד להבין, אבל פרנקי גר כאן כבר 20 שנה. הוא לא הגיע לכאן מתוך כמיהה לאזורי מחיה חמים יותר, הוא לא נטש את מולדתו עקב ייאוש מתמשך והרגשת חוסר שייכות. בשעתיים הקרובות הוא יתגלה בפני כאישיות יוצאת דופן, גיבור לאומי שרואה עצמו כממשלה הגולה של סקוטלנד וכאופטימיסט נלהב הבטוח בקיומו הסמוי של עתיד טוב יותר.
לפני כל זה אנחנו מחליפים פרטים ביוגרפיים הכרחיים. פרנקי מחייך הרבה, ורק כאשר אני מציין את העובדה שסבי (זכרונו לברכה) היה בצבא הבריטי, הוא בולע רוק וזיק של דאגה מפלח את עיניו.
מאוחר יותר הוא יתוודה בפני כי דעתו לגבי ישראל עדיין אינה מגובשת וישנן תנודות קיצוניות לגבי תפיסתו אותנו כמדינה שנלחמה בכיבוש הבריטי אך שולטת שלטון צבאי על אוכלוסייה החפצה בניתוק פוליטי. משרד החוץ שלנו ודאי היה מרוצה מהדרך בה העברתי לו את תפיסתנו לגבי קיום בכבוד במרחב תוך שמירה על גבולות ברי הגנה. הוא אמר שיצטרך לחשוב על כך לעומק.
פרנקי הוא אישיות פוליטית. בזמנו הפנוי הוא מנסה לחשוב על פתרון משברים בינלאומיים ועל אסטרטגיות של היחלצות מכיבוש זר. נראה שהוא בוטח בי, מכיוון שהוא חושף בפני את סודו: "אני השריד האחרון של הL.L.S"." – הוא לוחש לי – "התנועה לשיחרורה של סקוטלנד".
פרנקי המסכן סובל מדיסוננס קוהרנטי. מצד אחד השאיפה לגבור כבר על הכיבוש והעליונות הבריטית, ומצד שני הכרה בעליונות זו כבלתי הפיכה. את מחשבותיו הוא ערך למיצג אור – קולי משכנע, קלטת וידיאו של הסרט "לב אמיץ", בה שולבו קטעי ארכיון ממפגשי כדורגל בין שתי המדינות. כעת אני כבר מכיר את שלוש שעות המיצג מלפנים ומאחור. באותו ערב בו חיכיתי לאנטוניו (טוני) קורטז, חזיתי בקטעים נבחרים. פרנקי לכד אותי בחדר ההקרנות הפרטי שלו והפגין שליטה מלאה בזיפזופ על פני הקלטת, תוך שהוא נעצר על הקטעים שהדגישו את הפואנטה של הבעיה הסקוטית. "לא משנה כמה נחושים היינו, בסופו של דבר הלוח יהיה לרעתנו". הבעיה של הסקוטים היא שאין להם רגל מסיימת. מל גיבסון הוא קשר התקפי, הוא לא יכול היה לספק את הסחורה האמיתית: שערים. בסופו של כל קרב לשחרור מעול הכיבוש הבריטי, תמיד יהיה הסקוטי שיבקיע שער עצמי. הבריטים פשוט היו צריכים להיות שם ולסמוך על הסקוטי התורן שיביא להם את הניצחון.
ככה העברנו לנו את הזמן, תוך כדי שאני מנסה לנטוע בלבו האמיץ של פרנקי מעט אמונה ותקווה. היום, לאחר שביררתי לגבי מהימנות תיאוריו של פרנקי על "מבצעי החבלה באושיות השלטון", אני יודע שהכל היה פרי געגועים כמוסים לארץ שהוא נאלץ לנטוש עקב מניעים אחרים. סוכני הוד מלכותה אינם סורקים את הגלובוס, קו רוחב אחרי קו רוחב, כדי לאתר את המבוקש מספר 1 שלהם – פרנקי. הילדים ברחובות גלאזגו אינם מכירים את מעלליו של הגיבור החמקמק.
אבל היום זה כבר לא משנה לי, אני מבין שאנשים בודדים זקוקים לסיפורים משכנעים ולאוזן קשבת. ראש הכפר דווקא מאמין לפרנקי (גם בפניו נחשף הסוד הכמוס). אנטוניו ניסה למכור את פרנקי תמורת תמיכה פוליטית. הוא מתקשר מדי כמה חודשים לרשויות הבריטיות בגיברלטר ומדווח על מקום הימצאו של הטרוריסט הנורא. הם מצידם כבר מכירים את פרנקי. במהלך השנים היו הרבה אנשים בחובריקה שניסו לעשות כסף קל, ואין כסף קל יותר מבגידה במבוקש שפרס כספי על ראשו. אילו רק היה פרס כזה!
כשאנטוניו (טוני) קורטז מגיע לפגישה החשאית איתי, הוא תופס אותנו מעבירים ביקורת בונה על המאפרים האחראים לצבע על פניו של מל גיבסון וחבורתו, לוחמים חדורי מוטיבציה בצבעי קרב שמכינים עצמם לעוד מאבק אלים בעל כרוניקה ידועה.
"הבאתי לך משהו!" צועק מישהו מאחורי גבי.
שנינו מסתובבים ורואים את קורטז מנפנף לעברי בחצי שטר של עשרת אלפים דולר (מאיפה לעזאזל הוא השיג את השטר הזה?) פרנקי יודע לתת כבוד: הוא מכבה את הטלוויזיה, שם דיסק של הביטלס ומפנה את הכסא לכבודו של ראש הכפר. "אל תתמלאו מהזיתים" – הוא מבקש – "אני מביא לכם סנדוויצ'ים".
טוני לא מבזבז זמן על גישושים ותירוצים, הוא בא לעשות עסקים. "30 אלף דולר אני אדחוף לך לתחתונים בתנאי שתעמוד במאה אחוז מהציפיות שלי!
"אני רוצה שתחשוף את חובריקה לעולם הגדול,
"אני רוצה כתבות שער ב"טיים" וב"נשיונל ג'יאוגרפיק",
"אני רוצה שלארי קינג יזמין את ד"ר מורנו להתארח אצלו באולפן".
לא בדיוק הבנתי מה הבקשה, אבל ליתר ביטחון השבתי "40 אלף ובשטרות שלמים, לא כמו זה כאן".
מתוך הקרן שתקועה לו בכתף הוא מושך, כמו קוסם, שטר של עשרת אלפים דולר נוספים. "יש עוד הרבה מאיפה שזה מגיע" – הוא לוחש לי, על פניו מבט של סוחר ששוקל את הטובין המחליפים ידיים בעסקה הנרקמת – "עשרים אלף עכשיו, עשרים אלף כשאני אהיה מרוצה!"
אני מבין אותו, את אנטוניו (טוני) קורטז, הרבה אנשים כבר בנו בתים יפים עם כסף שקיבלו ממנו, והוא את שלו לא קיבל. אין לאנטוניו יותר מדי שנות לימוד על הגב, אבל תזות הוא מכין כל הזמן. לא לקבלת תואר, רחמנא ליצלן, אלא פשוט כדי להנחיל משהו לדור העתיד של חובריקה.
בספריה הציבורית אפשר למצוא כותרים של אנטוניו (טוני) קורטז כמעט בכל מסדרון. הוא כותב על פילוסופיה, פסיכולוגיה, ניהול עסקי, מנהל ציבורי, היסטוריה ואסטרולוגיה. טוני מנסה לדמות לאנשי הרוח של העבר. "ההבדל היחידי ביני לבין אריסטו, אפלטון והגל זה שהם לא זכו מעולם בפרס נובל ולי עדיין יש סיכוי".
זה אחד המשפטים האהובים עלי מפיו של אנטוניו: כל כך אופטימי וחדור מוטיבציה, שבא לחבק אותו חזק ולתת לו נשיקה על המצח. כרגע הוא עובד על "תיאוריית חלוקת המשאבים הכספיים". למה שהוא מתרגל עלי כרגע הוא קורא "הפרד ומשול", ואני מביא כאן ציטוט מתוך החוברת שבה עיינתי מאוחר יותר בספרייה:
"התקופות החשוכות שבהן כל אחד יכול היה לספק את צרכיו עברו מן העולם. כעת יש לשכור קבלן משנה לכל פעולה. במגע הראשוני עמו יש להעריך את יכולתו ולעמוד על התמורה אותה הוא מבקש (בדרך כלל זה יהיה כסף, והמקרה הכמעט בודד שזה יהיה משהו אחר, יתרחש כאשר אישה תשכור קבלן משנה ממין זכר).
"יש להקפיד על טיפוח המוטיבציה של הקבלן וזו תיתכן רק באם חלק נכבד מהתגמול יינתן לאחר השלמת הפעולה. שיטה זו נקראת "הפרד ומשול". יש להפריד את ערמת השטרות לשניים, חלק אחד לתת לו כדי שיוכל לתגמל את הקבלנים שלו, ואת החלק השני יש לספק רק כאשר נהיה מרוצים.
אם לא נפריד את הערימה, ייתכנו שני תרחישים:
1. כל הערמה תינתן לו למפרע – הוא כבר לא יהיה בר שליטה.
2. כל הערמה תינתן לו בדיעבד – ייתכן והוא לא ישרוד את תקופת הביצוע".
יש לאנטוניו הרבה תיאוריות שנקראות "הפרד-ומשול", איפה שהו במהלך חייו נדבק לו המונח ומאז הוא מתאים את עצמו לסמנטיקה.
אנטוניו מפרט בפני את תכניתו, היא לא נקראת "הפרד ומשול", הפעם הוא החליט על שם אחר לתכנית הפעולה, "אחד שווה שניים", הוא מתגאה בפני, מרוצה מתיחכומו, "אני רוצה ליצור מוצר אחד שיסופק בו-זמנית לשני גורמים: תושבי חובריקה זקוקים לגאווה, והתיירים מצפון אירופה זכאים לאטרקצייה רעננה, משהו שונה, חדשני ולא שגוי-פוליטית. הם כולם צריכים התגלות, וזה מה שאתה תספק לי.
אני עדיין לא מבין לאן הוא חותר, אבל מקפיד על תנודות ראש אסרטיביות כדי להפגין התעניינות. "המודל שלי" מגולל טוני, "הוא האימאם הנעלם של המורים. לפני איזה אלף שנה נעלם להם יורש של מוחמד ומאז הם מאלתרים לגבי פירושו של הקוראן. חזרתו והשתלבותו מחדש, של היורש, כמורה-הדרך היא רק שאלה של סבלנות ושל סינון מתחזים.
לוקח לו זמן עד שאני מבין כי חשקה נפשו באיזה מסמך פרובוקטיבי שיכלול גילויים אקדמאים, מוכחים וחדשניים. מסמך שיגרור התעסקות תקשורתית בתבנית נוף מולדתו של חוויאר מורנו.
אנטוניו (טוני) נותן לי קצת היי-לייט על הדוקטור, חשוב לו שזה יהיה משהו חיובי ולא עוד אפוקליפסה סייבורגית. שיקולי אמינות, לגבי אופן הגעת אותה תיאוריה לתא-הדואר ותוכנה, לא מועלים לדיון ולכן אני מנדב משל אוטוביאוגרפי כדי להעשיר את עולמו.
אני מספר לו על פשיטה נועזת ("עוקץ" מיטולוגי) שניסינו, אני והחברה, לבצע. היה זה בשלהי שנות השבעים (של המאה ה20- ) בקיבוץ הולדתי ושיפור הסטטוס החברתי בקבוצת הכדור-רגל המקומית (הליגה האזורית לילדים עד גיל 13 היתה חמה מאוד, במקביל למצב הביטחוני על הגבול) היה בראש מעיננו. תיכננו לפרוץ למחסן הנעליים של יהודית, להוציא משם מספר זוגות נעלי "המגפר", (שעגב, היו המלה האחרונה בעולם העיצוב ואילו מ.ג'ורדן היה פעיל באותה תקופה, היו ודאי קוראים להם על שמו.) לרשום את שמנו על הלשוניות ולהציב אותם בצורה שיגרתית ליד שערי מגרש הסטנגה המכורכר. יום יומיים לאחר מכן להגיע לשם לאימון התלת-שבועי ולגלות, להפתעתנו, נעליים מזוהות שמית, ומתוך כך, לתבוע עליהם בעלות. ניגשנו לקראת איתגור הממסד, החוליה הראשונה, בראשות רונן ביתן "הערמומי", איגפה מכיוון הדלת הראשית והצוות שלי, בראשות זיו סיון (להל"ן "המלך") ניסתה מזלה דרך חלון צידי. המלך מזמזם את "גבעת-התחמושת" ואנחנו, בהרמוניה, נותנים את הקונטרה של "בלדה לחובש". החלון היה מעט גבוה אך לא אמרנו נואש אלא שפתאום נפתח החלון מבפנים, "אחי, אחי שלי" קראתי בהתרגשות ונדמתי. לא היה זה רונן אלא פרצופה של האחראית נעליים. "כן ילדים! אתם מחפשים משהו?!". ברחנו משם, תוך כדי תרגול ספרינט מתמשך. צלקת הכישלון נחרטה בי לשנים רבות. זה לא רק כישלון הביצוע, חמור מכך, היו אלה כשל תפיסה והנחות שגויות. אותה צלקת הגלידה רק באופן חלקי והנה חתך בה אנטוניו קורטז בסכין גסה.
"אני לא בטוח שאוכל לרצות אותך". לחשתי "ובנוסף לכך, אני לא כותב על מנת לזכות בקרדיט מישהו אחר".
"שטויות, שטויות" טופח אנטוניו על כתפי ושובר עוד תכנית חסכון מקרן-הצבי שלו.
"זה בשביל הסנדוויץ שפרנקי יביא עוד מעט, קיפ דה צ'יינג', אני חייב לגשת לקבוצת תמיכה של נשים המוכות על ידי מאהביהן. אני מרצה שם על הדילמה, להכות בחזרה או לחזור כל לילה הביתה. את מה שביקשתי ממך, אני רוצה לראות עד סוף השבוע.
פרנקי שב למקומו הטבעי, הוא מארגן פריסה שכוללת: שתי צלחות, שתי קותלי חזירון, שני בקיעי גבינה וארבע פרוסות לחם. "ברחבי העולם הקולינרי הוא מוכר כסנדוויץ' ספרדי, ואני המצאתי אותו." הוא אומר, "פעם היו מורחים פסטו על הלחם ומוסיפים עגבניות מיובשות, סנדוויץ' עסיסי ורב מרקמים, עד שפעם אחת היה כאן כינוס של אלף נציגי אגודות הסטודנטים מכל חצי-האי האיברי, הכנתי את הסנדוויצ'ים תוך כדי משחק של אברדין מול פורטו וקיצרתי תהליכים. היה גל התלהבות מהכריכים הספרטניים, גל ששטף את כל המדינה. הם הזמינו עוד נגלה לדרך. אכן המנימליזם הוא תרבות-על."
אני יותר מדי אמריקאי כדי להתלהב מזה. אני צריך שכבת רבע אינץ' מיונז שירפד את גלישתו של הלחם במורד הגרון.
יחסית לקו-הרוחב שבו אנו נמצאים, כבר די מאוחר. פרנקי מדביק על חולצתי סטיקר "אורח היום", וזה לא רק בגלל שאני הלקוח היחידי.
"מה שהכי מעצבן אותי" פולט לפתע מארחי, "זה שהאירים האומללים לוקחים לנו את כל קרדיט הטרור, ה-I.R.A זו סתם קבוצה של נקבות, הם כמו דבורים, אחרי שהם עוקצים פעם אחת, הם או מתים או חסרי כל יכולת. יש להם משהו בד.נ.א שגורם לשיתוק ממושך אחרי הדף של פיצוץ. אולי הבריטים מהפנטים אותם או מחדירים להם משהו למוח בשעת הלידה.
70% מהפיגועים בלונדון בשנות השישים ו60% בשנות השבעים (או אולי להפך) בוצעו על ידי ה- L.L.S (Long Live Scotland ) אבל הבריטים נמנעו בכוונה מאזכור כל אלמנט סקוטי חתרני בכלי התקשורת שלהם ויחסו זאת לאירים. ככה דיכאו אותנו האנגלים המתוחכמים הארורים."
"תגיד מיסטר פרנקי, אתה מכיר אולי איזו תיאוריה פיזיקאית מהפכנית?"
"אני מכיר כמה" הוא משיב בגאווה "אבל" מוסיף בדיכדוך "אנטוניו לא התרשם מאף אחת מהן. כמה הוא הציע לך על כתיבת המחקר של דר.מורנו? לי הוא נתן 50 דולר בשני חצאים". "גם לי" אני משיב. יחסים שבנויים על שקרים הדדיים הם, ברוב המקרים, יציבים. לאחר תקופת ההכרות בייננו איפשרנו גם לחצאי אמיתות להאמר.
"אני הגיתי את הרעיון שהמפץ הגדול, זה שכל המדענים מדברים אליו, היה בעצם פעולת טרור שביצעו סקוטים מקופחים בגן-עדן. אבל אנטוניו לא התלהב מזה, הוא מתנגד לאלימות." יש לפרנקי עוד כמה תיאוריות אבל בכולן שולט מרכיב פעולות חבלה גרנדיוזיות כנגד הממסד. אם הייתי מכיר פסיכיאטר טוב בדרום-ספרד, הייתי מפנה אליו את ידידי הסקוטי לגמילה מכפייתיות.
המחוג הקטן על שעון-הקיר שיפר ימינה בעוד מעלה שתיים מאז בחנתי אותו לאחרונה. כבר כמעט שלוש בבוקר, שינה היא האופציה המועדפת עלי כרגע, אבל פרנקי מייעץ לי עדיין לא לממש אותה. "ההנאה מצורך מסוים מתחדדת ככל שהוא הופך לחיוני. אם אתה רוצה לזכור את הלילה הראשון שלך, כאן אצלי, כליל שינה מענג במיוחד, תחכה עוד שעתיים. בו נראה סרט וידיאו חדש שקיבלתי, קווין קוסטנר עולם-המים."
היה מוצל בחדר, כאשר העיר אותי פרנקי משנתי. התיישבתי והושטתי את כף ידי השמאלית לעבר כוס הקפה שאחז ביד ימינו ואת ידי הימנית יישרתי לעבר היד הפנויה היחידה שעמדה לרשותו ללוחצה לברכה. פרנקי קצת התבלבל אבל הסברתי לו שכך נהוג בישראל ושהוא צריך להודות לי על שאני חושף אותו למנהגים של תרבויות זרות.
אודה לכל אחד ואחד מכם אישית, באם תאמצו מסורת זו בספרד. אין כמו
מסתורין ותמיהה ליצירת הילת עוצמה לעמנו בקרב עמים נכשלים.
מה השעה? שאלתי. "רבע לשמונה" הוא ענה והוסיף "ארוחת הערב כבר מוכנה."
כנראה שלא רק חדרי מוצל, כל כדור-הארץ, מהאוקיינוס האטלנטי מזרחה שרוי
בעלטה. יום שלם נשרף לו במיטה.
תוך כדי העברת תוכן הכוס לקיבתי, נזכרתי בחלום שחלמתי במשך אחוז גבוה
משש-עשר שעות השינה האחרונה שלי בספרד. התיישבתי על הרצפה הקרה וכתבתי, תוך עשרים ושבע דקות, את דברי-הימים של דר. מורנו. (רישומים ראשונים אני מעלה כאן, הטרילוגיה המלאה תודפס במועד מאוחר יותר.)
הים
מאת חוויאר מורנו
איש לא ראה זאת, אבל כך זה בדיוק קרה. הים, שהפילוסופים תמיד העריצו את כוחות הרוח שלו, שאנשי הצי התקנאו במרכיבי עצמתו והדייגים סיפרו תמיד על סובלנותו וקור ליבו, נתפס בעיני כיום כלוזר הגדול של הטבע. אלוהים לא הפריח כאן שממת אדמה, הוא תכנן שכוכב לכת זה יהיה גיגית מים לשכשך בו את רגליו מחומה של השמש. כדור כחול וצונן נטול חופים ויבשות. במשך כמיליארד שנה טיפח הים את עצמו כחתול, מלקק עצמו בשלווה חסרת דאגות. אבל שלווה במהותה היא אמורה להישבר.
עקב השאננות שבמונופול לא ייחס הים חשיבות לשינויים שהתפתחו בגופו.
תאים סרטניים אלו טיפלו בקפידה ובזרוע נטויה בשלב הראשוני. "טוב", מהרהר לו הים "כעת כל מה שנותר לי זה זכות הספקולציה".
אני מייחס את זה לאופי. כמו אצל אנשים, כך גם בתופעות טבע ובגרמי שמיים. ישנם כאלו שלמול כל בעיה, קטנה כגדולה ישקיעו מייד את כל עצמת האנרגיה המתפרצת שלהם כדי לשוברה. כמו הנהגים בפורטוגל שמבחינתם הולך רגל מהווה איום על זכותם להמשיך ולהתקדם בנתיב ובקצב הרצוי, לכן תמיד הם מאיצים לפני מעבר חצייה (שההולך רגל יזהר, לו יש יותר מה להפסיד מהמפגש).
הים שייך לזרם אחר. כזה שבמקרה של שריפה יתבייש לצעוק לעזרה כדי לא להעיר את השכנים, וינסה להגיע להסדר עם האש. כיבוש נאור או פשרה טריטוריאלית (שרק השירותים יישרפו). בפועל, רוב הניסיונות הנואשים הללו מסתיימים באדמה חרוכה.
סיפורו של הים נחשף בפני לכאורה במקרה, אך אני חושד שזה כמה רבבות שנים משתוקק הים בחשאי שסיפורו יסופר.
כמו היהודים הספורים שנותרו בספרד ורוכזו בגרזלמה, מצאו מזור ונחמה לכאבם באזכור מתמיד של אותו אונס קיבוצי שלטענתם בוצע בהם, כך גם הים. היבשה ביתקה את בתוליו והוא רוצה פרסום לשפיכות הדמים. היהודים הזמינו אונס כזה בלבושם הפרובוקטיבי ובהתנהגותם המתגרה. אילו לא היו מבליטים את הנתונים מעוררי תאוות השנאה, לא היו נאנסים.
כך גם הים. אילו לא היה נתפס עם מכנסיו מושפלים, היה נשאר אדון הגמוני ושליט אבסולוטי בממלכתו. האפר, האדמה והסלע הם אלה שחמדו את מחלצותיו של הים.
הם זיהו את הפוטנציאל הטמון במרחבים העצומים ומכורח האפשרויות הבלתי מוגבלות של הטבע, החליטו לממש את זכותם לטאבו לתחומי השפעה.
שלב החדירה:
קריאת התגר הראשונה היו איי מלווידאס. אדווה קלה ריחפה באזור הציר הדרומי של הכדור אך בתמיהה פגה מחוסר עניין לציבור. אפשר רק להשוות זאת למאזיני הרדיו שנחשפו למכשיר הטלוויזיה הראשון. משום מה היתה אחידות דעים לגבי ימיו הספורים וחוסר יכולתו להתרבות.
קביעתי בדבר מוקד הפריצה הראשונית מסתמך על אגם קטן שמצוי באי ויקטוריה, לייק טו, כפי שהוא נקרא בפי המקומיים. כל קוטרו 180 מטר אך מימיו משתייכים לשלישיה המובילה של פלאי עולמנו. אין גלים בוויקטוריה - לייק טו, וזוהי ההוכחה היחידה לתיאוריה שלי בדבר הפסיביות הטבעית של הים ולכך שהגלים הם לא כורח המציאות אלא ניסיון נואש של הים לשבור את קו החוף.
האגם נקרא בפי תושבי האי "מכה של המשוגעים", כאשר חולי רוח, סכיזופרנים ובעלים מכים מגיעים יום יום לטבול בו כדי שמימיו ישרו עליהם שלווה. הסוחרים המקומיים מתפרנסים משיגעון זה, ולכן הם לא מפרסמים את העובדה שטבילה ממושכת מדי תגרום לאפטיה.
שלב הפריצה:
בתור ספרדי גאה אני נוטה לחשוב שהאיים הבלאריים היו הבאים בתור לעלות מעל לפני הים ולבחון אפשרויות ותגובות. על פני כל כדור הארץ החלו לצוף איים, והים ראה, הרגיש ושתק. תופעת "האיים המתפרצים" היא נקודה קריטית בדטרמיניזם היבשתי ובחינה מדוקדקת של פעולותיו של הים בעניין זה, יכולה ללמד הרבה ממשלות שנאלצות להתמודד עם תופעה דומה. טרור נקודתי של מיעוט ששואף להכרה וללגיטימציה קיומית.
קיימת שיטת "הפליט" (שיטה שאותה יישמו האמריקאים כנגד האינדיאנים) לרסס בכל הכוח את כל הבעיה ולחסל אותה לתמיד, כאשר גם אם נשארים כמה מזיקים, הם נטולי כוח ורצון להמשיך במאבק.
הים בחר בדרך אחרת. במקום להיות עם יד על הדופק, להרגיש את הבעיה, את החיוניות האקטיבית שלה, שם הים את היד על עיניו. הוא בחר לדמיין לעצמו שבעיה שלא רואים אותה, איננה קיימת .
ישנו איזה פילוסוף גרמני (שכחתי את שמו) שאמר שאם עלה נופל במעבה יערות העד (ואין במקום אף יצור חי) הוא לא עושה רעש.
עם כל המקוריות שבדימוי, זוהי בדיוק אותה פעולה. המוזות רעמו, הדגים שתקו, והים לא התעורר (להריח את הקפה, כמו שאומרים בניו יורק).
הבעיה היתה בקביעת נקודות האל חזור, שהציב לעצמו הים. כל המהות של נקודה זו היא החישוב המדויק של טווח הזמן שיש לנו לטפל בבעיה מסוימת לפני שבעיה אחרת תהפוך להיות קריטית יותר.
נקודת האל חזור:
זה היה מה שהפיל את אכזופרי הרומנטי. לאחר שהוא נשבה ביציר דמיונו, הוא החל באמת לחפש נסיכים קטנים מעל מדבריות אפריקה.
כל פעם היה יוצא משדה התעופה הקטן של שטרסבורג לחפש אותם. הוא ידע בדיוק כמה דלק יש לו ולאיזה כמות הוא זקוק כדי לחזור הביתה. אבל המחסור בריאליזם סנוור אות עיניו. ליבו העדין נקרע מרב כמיהה לנסיכים ודחף אותו עוד ועוד קדימה. כך, טיסה אחר טיסה הוא חזר כאשר במכלי הדלק שלו לא יותר ממספר טיפות. הדייגים משו אותו יותר מפעם אחת ממימי הים, כאשר הוא מפספס בעשרות מטרים בודדים את רצועת החוף האירופאי. כך, עד שחושיו בלבלו אותו ונקודת האל חזור הפכה למכתש קטן שיצר מטוסו באחת מהדיונות הלוביות.
הים, מתוך כך שלא הכיר עדין מינוחים מאוחרים כגון זה, לא חשב שאלמנטים כה זניחים עשויים לחולל נזק כה בלתי הפיך. בדיעבד הייתי מתאר את אידיאולוגיית הטרור של פאנון מבוססת לגמרי על מהלך זה.
פאנון טען שכל מהות מובנת מאליה ודטרמיניסטית תיפול רק כתוצאה מאלימות ברוטלית שתחשוף את חולשתה, ותוכיח למיעוט כי השלטון הוא אופציה מציאותית. האדמה ודאי היתה מופתעת מעט מההצלחה הגורפת ומחולשתו של הים. ולמזלם של סוכני הנדל"ן המשיכה לבסס את המהפכה. ישנן כמובן הוכחות חותכות להתבססות המהירה של האדמה כמרכיב דומיננטי אבל הייתי חושב כך בלעדיהן.
לא הייתי צריך אישור לכך שהשכבות הגיאולוגיות מעל פני הים הן בגיל זה. הספיקה לי תיאוריית אי ההלימה ההתקפית שביססתי אותה על "הניצחון הגדול". אלופת אירופה של 68 ריאל מדריד הגיעה לאחר הזכייה בגביע לנפוש בחוף השמש הדרומי שלנו. השחקנים נענו לבקשת הילדים הרבים שבאו לקבל אוטוגרפים במלון בטרמולינוס והזמינו את קבוצת החובבים של נרחא למשחק. הנבחרת המקומית ניצחה 1:3.
אך התיאוריה שלי התבססה דווקא על המאמץ שהושקע מצד שתי הקבוצות.
בעוד שחקני ריאל ראו בעניין שעשוע ותרומה לחברה, שחקני נרחא סימנו את ההתמודדות כמלחמה, וכמו בקרב הם לא בחלו בשום אמצעים. מאמן ריאל החליף את הכוכבים והכניס למשחק את נערי הפוסטר של כאשר יש לו רק הוראה טקטית אחת אליהם, " אני רוצה לראות חיוכים בקהל".
רגע ההתבהרות:
מכורח מה שתיארתי, אני מתקשה לקבוע מתי בדיוק ובעקבות מה התגבשה ההכרה, אבל הים התחיל להחזיר מהלומות. דרך הפעולה הנבחרת הייתה סחרור זרמי מים והשלכתם לעבר היבשה. קילוחי מים אדירים קישתו עצמם באוויר כמעשה קמיקזה וצנחו על קרקע בתולית ויבשה.
אבל ההצלחה לא הייתה כה מסחררת. אפשר אפילו לומר שפעולה זו, שהייתה ספונטנית והשלכותיה לא נחזו מראש, גרמה להסלמה במשבר הקשה.
כל אחד מאתנו (אני לא מכליל) חווה כישלון בחייו, אבל רק מי שהכישלון התפתח אצלו להשפלה, יבין את הרגשתו של הים. בזרמי המים שנשלחו לעבר האיים נלכדו יצורי ים תמימים. אותם יצורים שלא נהרגו מאימפקט הנחיתה גוועו תוך ייסורים עקב מחסור בחמצן, אך בודדים הצליחו לשרוד את השינוי הקיצוני בתנאי הסביבה. אחדים מהם נמלטו בבהלה לזרועותיו המוכרות של יוצרם. מתי מספר בחנו את פני האיים, מחכים במתח לראות האם שטיפת המוח שעברו לגבי אכזריותו נכונה. האם תנאי כבידה קיצוניים ימחצו אותם או שחמצן רווי יטריף את דעתם. הטעם של מציאת חלופה עדיפה הוא כה מתוק. העריקים מצאו את אימא.
10.000 שנה לאחר מכן הים כבר ניסה כמעט הכל, ואולי הוא כבר לא השלים עם אבדן ההגמוניה. "יש כאן מקום לשינוי", הוא ודאי חושב. כדי שלא תתבצע נסיגה נוספת הוא פיתח את הגלים. פעולה שדורשת תיאום וקואורדינציה על פני כל הימים. תנודות תרמיות של עקרון הדומינו מעבירות מומנטים מהמצולות לעבר חופי היבשות.
למרות הציפיות בהתחלה, הגלים לא ממש מצליחים לשבור את קו החוף. היבשות הקיפו את עצמן בדיונות חול והתפקיד הנוכחי של הגלים הוא בהטרדה מתמשכת ומניעת התפשטות נוספת של מצב הצבירה השנוא.
חשובה מכך היתה ההבנה השקטה לגבי הסטטוס קוו בענייני האוכלוסין. לא יתאפשר עוד מעבר של בע"ח ימיים לנוכחות קבע ביבשה, לא טרנספר מרצון ולא שידרוג זוחל. התבצע מפקד, וכולם התחייבו לטריטוריות מוגדרות. כמעט כולם: הלווייתנים, מתוך פרינציפ, לא מתחייבים לכלום. אפשר לראות שהם מנסים מדי פעם לעבור לשדות ירוקים יותר, מנסים אבל לא מצליחים.
רק פעם אחת במהלך ההיסטוריה דווח על לוויתן שהתמקם לו במערה מוצלת באושואיה וניסה לנהל אורח חיים נורמלי. אחרי כמה שנים קשות (הסקס לא היה משהו) הוא התאבד.
סוף
דווקא הייתי די מרוצה מעצמי אך כנראה שההיסטוריה תשפוט אותו ללא קשר ישיר או עקיף אלי.
חם ליד שולחן העץ הכבד של כבוד ראש-העיר. אנטוניו קורא אבל לא כל כך מרוכז. מדי פעם הוא מעיף מבט לשעונו ובמקביל החוצה, מוודא, על פי השמש, שהשעון מדוייק. א.קורטז לא מרוצה, הוא מזהה סממנים אנטינורמטיביים של חילול השם.
"אז אתה באמת חושב שהתוהו-ובוהו (בראשית א') היה הכוונה המקורית של אלוהים?
"תגיד, לירוק לבאר, גם אם אתה לא שותה ממנה, זה בסדר? תשכח מהחצאים שהבטחתי לך, להתראות!"
לא יצא לי עדיין לחזור לספרד, אבל עם פרנקי אני בקשר, כל כמה חודשים. כשאני מרגיש צורך לפוצץ משהו אני נזכר בו ומתקשר לברר לגבי רכילות באזור רונדה.
אין שם התפתחויות דרמטיות וגם הניסיונות לעלות על המפה פסקו.
אלו מבינכם שיסעו לחפש את אנטוניו (טוני) קורטז יקבלו ודאי גרסאות שונות.
הוא נעלם לפני שנתיים ואיש לא יודע לאן.
