בלי הרבה הסברים אני ממשיך מהנקודה הקודמת
כדי לזרז את היציאה שלי מהאוכלוסייה העירונית ומהצפיפות האנושית שממש לא התאימה לי באותו שלב, השתמשתי מדי פעם בפעם ברכבות כך יצא שדי מהר מצאתי את עצמי עמוק בתוך יערות רחבי ידיים. נדדתי בין כפרים מנותקים בחיפוש אחר מצרכים ומזון, לטיול הזה לא הגעתי ממש מוכן, למען האמת זה לא שלא יצאתי אף פעם לחו"ל, זה שמעולם לא תיירתי בצורה כה עצמאית בארץ שאני לא מכיר, אמנם אני דובר צרפתית ואנגלית ואף מבין ספרדית אך האיטלקית לא באה אליי טוב... באמתחתי היו רק שק שינה ותרמיל שהיה עמוס בבגדים שנארזו בצפיפות מקסימאלית. רכשתי סט של סירים לבישול בטבע באחד הכפרים ועל אף התנאים הדלים הצלחתי לקיים את עצמי בכבוד. כעבור ימים ספורים של מסע הגעתי להישג, מצאתי אגם גדול שלא היה מאוד רחוק מרומא ומתחילת המסע שלי, הקמתי את המחנה המאולתר הראשון שלי , נחתי די סמוך לאגם ונהניתי מהרוגע, הדבר שהרשים אותי בזמנו היה שאע"פ שניתן היה לראות את הקו התוחם של האגם שרשרת של הרים נמוכים בצד השני, באגם עדיין היו גלים גבוהים ומרחבים של מים פתוחים... אולי זה הדהים אותי עד כדי כך מכיוון שאני בא מהמדבר. רבצתי לי על החוף וג'יגלנתי להנאתי, בזמנו ג'אגלינג היה אחד מהתחביבים שלי... פגשתי אישה מקסימה שירדה לחוף עם הבן הקטן שלה, היא באה מגרמניה, שיחקתי עם הילד הקטן והתיידדנו.
בסופו של דבר עזבתי את החוף הקטן ואת האזור השקט, הדרך הייתה ארוכה... הטיול שבו בחרתי לא היה הכי קל, למדתי להסתגל לדרכים, לנווט באמצעות מפות כבישים, ותמיד נצמדתי לערים קטנות או כפרים כדי להצטייד במזון נוסף, אך איטליה כבשה אותי מכיוונים לא צפויים, ערים שבנויות מאבן ומדמות את מחול הזמן שנעצר, דוכני גלידה צנועים ונפוצים שמגישים לטעמי את הגלידה הטובה בעולם, הגבינות הנמרחות והזולות האלו שניתן לקנות בכל סופר היו ההוכחה הסופית שיש אלוהים.
בכל לילה לאורך מסלול הנדידה שלי ישנתי במקום חדש, פעם בין שיחים ופעם בצלע של הר, בפתח של מערה או מתחת לעץ פירות שופע. לכשהגעתי למרכז עירוני תמיד הייתה את הטרחה של הסתרת הציוד מעיני אדם, כל הזמן פחדתי שמישהו ימצא ויפקיע את מעט הרכוש הדל שהיה לי, אך זה בלתי אפשרי להסתובב כל הזמן עם התרמיל הכבד, מאוחר יותר כשכבר הגעתי לצרפת, אכן דפקו לי את הדברים אבל למזלי מצאתי את הגנבים במקרה ברחוב והחזרתי לעצמי את הרכוש היקר שלי.
הזמן עבר ואני עליתי בעיקר ברגל עוד ועוד צפונה. פיתחתי לי שגרת יומיום, מצאתי תעסוקה בניסיונות ללמידת השפה האיטלקית ובלהטוטנות. אך כמו בומרנג התחושה האפורה שבה למלא את חלל יומי, אותה דפרסיה מזדחלת התגנבה בחזרה אל תוך הקיום שלי, הייתה זו אותה חשיכה ששלפה אותי מהקיבוץ, ממש אותה מרה חזרה לתבוע שטחים בנשמתי. באותו הזמן הייתי בטוסקנה, ליד כפר קטן ונחמד, גם כאן הקמתי מחנה מאולתר רק שהפעם זה היה בסמוך לפלג נחל קטן. בדיוק התרחצי כשהבאסה נחתה עליי. הרגשתי במשבר, ממש וואקום של אומללות שעלה והציף אותי, התחושה הקשה הזו שכממנה ברחתי כל כך רחוק שבה לתפוס אותי. או אז הבנתי דבר חשוב, הבנתי שלמעשה בבריחה שלי אל הטיול הזה לא שיניתי כלום, לא התמודדתי עם הבעיה, אמנם זכיתי לחופש אישי מסוים אך משהו בדפוס הבסיסי של הצורה שבה אני חי, נושם וחווה את העולם לא היה בעצם בר שינוי. זה לא משנה לאן תרחיק לכת, את שק הצרות תסחוב בעקבותיך...תביא אתך לכל מקום. בנקודה זו בזמן ובמרחב הנפשי שלי נעצרתי במקום, נשמתי עמוק ולקחתי צעד קטן אחורה. כך נוצר פתח, הזדמנות מאוד מיוחדת שבה במקום למהר ולהגיב לאותה תחושה קשה כפי שעשיתי בעבר וכנראה גם במשך כל חיי, הפעם בחרתי בדרך התמודדות.
הצלחתי להכיל את הרגע ההוא, כמו נתפסתי על חם, קלטתי שאני משחק כאן משחק עם עצמי, אני הגיבור, הדמות הראשית במחזה המורכב הזה שנקרא החיים שלי, לא לוקח על עצמו את האחריות של כתיבת התסריט, או הקשבה להוראות הבמאי. בכל זאת יש מציאות אחת ויחידה שבה אני הוא זה שמנווט את ספינת הרפאים הזו לעבר חוף מבטחים, אני הוא זה שלוקח את ההחלטות האלו ומקיים אותן במציאות, אני הקהל שיושב ביציע ומביט בנוף החיים, קהל הצופים הפרטי שלי מורכב מאין ספור ישויות שחושבות ומביעות דעה על ההצגה, הקהל הזה גם הוא אני.
המשך יבוא
