03.jpg
מהקומה ה- 45 אפשר היה לראות שהעננים צפופים ולבנים כמו קטיפה בוהקת, והם מרחפים בשמיים כחולים וצלולים, כמו נעים לקול צלילי ואלס וינאי. מושיקו דימה אותם לכדורי צמר מסולסלים, כמעט ריחניים, תוהה אם לא יחשבו שהוא משוגע.
אבל יש משהו באוויר פסגות זה שגרם לו לרחף בחולמנות. לחשוב, לתכנן תוכניות, למצוא פתרונות של יום האתמול. הרוח ליטפה את זרועותיו כמו אהובה מפלרטטת, מדגדגת בעורפו. והצטמררות קטנה עברה בעמוד שידרתו.
כשהוא תלוי בחגורות עור סביב מותניו בין שמיים וארץ, התענג על השלווה שהציעו השחקים, וגלש מטה לקומה ה- 44. שני חבלים תמכו בו, הראשי שהתחבר לחגורת העור סביב מותניו, והשני כביטחון. אחיזתו מושלמת בצינור מתכתי שהפעיל את הרובוט האוטומטי לניקויי חלונות, לחץ המים היה גבוה, ונתיזים קרירים פגעו בפניו.
אמרו שהיום יהיה חם בשעות הצהרים, אבל במרומי המגדל ובגובה הזה לא ממש הרגיש את הלחות והחום. זה היה כמעט כמו סנפלינג, גולש מטה תוך כדי בלימת התנועה, רק בלי אותו חיכוך בחבל ואותה ריתמה שבירכיים, אלא עם מנוף הרמה חשמלי חדיש, מצוייד במכשירים לניקויי חלונות בשחקים. עם ההתרגשות הזו היה גולש, אוהב את הרוח מכה בפניו.
בכל קומה, בעודו מנקה את המים מהחלונות עם מגב, ובעודו מקשיב לשירים של אריק איינשטיין מה - MP שהיה דוחף מתחת לאוזניות הבטיחות המגושמות, היה מושיקו בוהה בחלונות הענקיים אל תוך משרדיהם של אנשי העסקים והיה מנסה לנחש, מה תפקידו של כל אחד. לא פעם בין "יושב על הגדר" ל "עטור מצחך זהב שחור" ניסה לנחש אם הישיבה היתה מעניינת וסוערת, או משעממת עד מוות עד כדי כך שהרדימה אחדים מן המשתתפים.
בין שמיים וארץ, כשהתנועה למטה זרמה, ואנשים נראו לו קטנטנים כמו נמלים, ואוטובוסים נראו כמו מכוניות משחק, היה מחייך לעבר שותפו, וזורק לו מילה שהיתה נעלמת ומתנדפת ברוח החזקה אי שם בקומה 44.
בין 12:00 ל- 13:00 היו מתרוקנים המשרדים, וכולם היו הולכים לארוחת הצהרים. כמעט כולם, מידי פעם ראה אנשי עסקים שהזמינו אוכל למשרד והמשיכו לעבוד, ואז לפי המשלוח שהיו מקבלים, היה מנסה לנחש את אופיים.
הם גלשו לקומה 43, מושיקו התיז מים מעורבים בנוזל ניקויי, וניקה במרץ את החלון הענק, הציץ פנימה אל שולחן משרדי ענק, מעוצב בצורת פלטה של צבעי שמן. אי אפשר היה לפספס את התמונה של הילד הג'ינג'י בעל עיני תכלת ענקיות, בדיוק כמו השמיים מעליו, חיוך מתוק ושיניים צחורות. לפי איך שהשולחן היה מסודר ניחש שאישה מנהלת את המשרד הזה, לצידה של התמונה עמד אגרטל קטן, ובתוכו ורד צהוב. מחזיק מפתחות עם דובון פרוותי קטן, ושפתון. המחשב שעליו ריצד שומר מסך של פרפרים ופרחים, היה עמוס פתקים קטנים וצבעוניים, שמן הסתם הכילו תזכורות. אריק איינשטיין שר לו "כשאת בוכה את לא יפה." באוזניות, בדיוק כשדלת המשרד נפתחה.
האישה שנכנסה דיברה בטלפון הנייד שלה, מעל הפיגום ומול החלון האטום בלתי אפשרי היה לשמוע מה היא אומרת, אבל הוא קלט את ידה מתנופפת באוויר בכעס, מצחה מכווץ, ושפתיה נעות במהירות, מושיקו היה משוכנע שהיא בוכה כשעפעפה בעיניה, אבל לא יכל להתחייב שהוא רואה ברור מהמרחק שהפריד בינהם. אריק המשיך לשיר, "כשאת בוכה את לא יפה.." והאישה חלצה את נעליה בבעיטה חסרת גינונים, וצעדה יחפה בגרבונים כהים בשטיח מקיר לקיר, שיצר רושם של חמימות בצבעו האדמדם. היא העבירה יד עדינה בשיערה הבהיר, והצמיד שענדה הציף אור כשקרני השמש פגשו באבנים הזעירות. לרגע עצר בעבודתו ובהה בדמות החטובה שנעה הלוך ושוב - נושכת את שפתה התחתונה בחוסר אונים. ואריק המשיך לשיר לתוך אוזניו, כשבחן את החולצה הלבנה שלבשה, המחוייטת שדרכה השתקפה גופייה, וחצאית חאקי קצרה שגילתה זוג רגליים ארוכות, יפייפה ומתוקה שניגבה את דמעותיה כמו ילדה אבודה, ועכשיו היטתה את ראשה מקשיבה למה שנאמר לה בטלפון.
פתאום עצרה, ואיתה שתק אריק. מושיקו יכל לראות את בהונות רגליה משרטטות עיגול דמיוני בשטיח, ואז קפאה, הביטה על המכשיר שמן הסתם דמם, וזרקה אותו על הריצפה.
באותה שנייה לחץ השותף שלו על מערכת הבקרה במנוף, ובאיטיות מכוונת גלשו לקומה 42. מושיקו הניף את ידיו בהיסטריה, לא בטוח שצעקתו נשמעת ברוח החזקה, "לא!!!"
הוא לא הצליח לראות את עיניו של שותפו מאחורי משקפי הבטיחות, אבל ראה את ראשו נוטה הצידה בשאלה, "תעלה חזרה!!" צעק, וליתר ביטחון סימן בידיו כדי שיבין את בקשתו. אבל השותף שלו עמד בחוסר הבנה, וזה גרם לו לאבד את הסבלנות בצורה כל כך מהירה שלא ידע להסביר לעצמו, בחוסר מחשבה צעד בפיגום התלוי לעבר מערכת הבקרה, מתאפק לא לדחוף את שותפו הצידה, ולחץ....
הם חזרו לקומה 43. המנוף עלה באיטיות, והרוח צלפה בפניו. לקח לו רגע להבין את מה שראו עיניו. גם השמש ששלחה קרניים מסנוורות לחלון הענקי לא עזרה לו, היה לו חשוך מספר שניות עד שעיניו קלטו ושלחו את המראה לתודעתו.
