ונמשיך מהנקודה שבה הפסקנו...
בבלוג הקודם הזכרתי את הנושא של התובנה הפנימית, אותו רגע מיוחד שבו הבנתי שאין לי איך לברוח מעצמי ושבעצם אני משחק את המשחק בלי להיות מודע לכך, במשחק הזה אני מגלם את עצמי אך הרגשות שלי גם בנויות מאבני הדרך, מורכב בהסבר אך קל להבנה, גילוי די מרעיש שגרם לי להבין שבכל זאת נדרש כאן איזשהו שינוי מצידי, אך לא הרגשתי מסוגל, לא הייתה ברשותי מספיק אינפורמציה או אפילו נכונות להתחיל ולחולל שינוי מהסוג הזה. בכל זאת הייתי במצב די מיוחד, מצב שבו היה מספיק חלל, מספיק אוויר כדי לבחון את המצב הפנימי בצורה מפוכחת, נאלצתי לנוע קדימה, לבחור בדרך חדשה, אולי זו הייתה הדרך היחידה שנותרה לי כדי לצאת מהפלונטר הרוחני ההוא.
המצאתי לעצמי משחק, כשחושבים על זה ברצינות אז המשחק שהמצאתי הוא די פשוט ובר יישום, אם מפעילים חשיבה לוגית, אחראית או בוגרת לכל העניין זה פשוט נראה כאיבוד שפיות...
גם מאוד חשוב לי לציין בנקודה זו בזמן שכשנכנסתי את תוך המשחק שיצרתי לעצמי לא ממש היה איכפת לי מהתוצאה הסופית, במילים אחרות, לא הייתה מטרה ברורה לאותו משחק, נכנסתי לכל העסק הזה בלי שום כוונות מוגדרות מראש. תמצית המשחק היא כזו: עליי לגלם שתי דמויות, אחת טובה (או מה שהדימוי האישי, ז"א האינטרפרטציה שלי למושג טוב ואיך הוא משתקף חזרה בדמות שלי) ואחת כמובן רעה, שתי הדמויות שוכנות בתוך הגוף שלי ופשוט מתחלפות בתורות על השליטה על הקיום שלי, במשך שעות היום, מצאת החמה ועד השקיעה התפקיד שעליי לגלם הוא של הדמות הטובה, לעומת זאת, בלילה, בחושך, עליי לגלם את הדמות הרעה, אין צורך לומר (או אולי שיש צורך...) שהיו חוקי על, קווים אדומים שאסרתי על עצמי לחצות, המשחק שאני משחק הוא אישי שלי ולכן הוריתי על עצמי לא לפגוע באף אחד, מגרש המשחקים האולטימטיבי היה אחרי הכול הממלכה הפנימית, הרוחנית שלי, אע"פ שהמשחק התרחש במציאות החיצונית.
היום הראשון הביא עמו שלל של הפתעות, הדבר הראשון שגיליתי, ההפתעה הראשונה הייתה שמאוד נעם לי והיה לי נוח להיכנס לתפקיד של הדמות הטובה, זה היה סוג של ברכה, מין שחרור עצמי פנימי
מעולם החומר, לא היה דבר שאותו הייתי צריך להשיג, במשך כל הזמן ליוותה אותי תחושה נעימה שחיזקה אותי והרימה לי את המוראל, נוצרה אצלי מהר מאוד משמעת עצמית הדוקה וכך קרה שאת כל הבוקר העברתי במדיטציה, בשקט, מכונס ומרוכז אל תוך עצמי. הכול היה צלול ורגוע, הייתי מפוכח ומדויק, הצלחתי לרוקן את הראש בקלות מכל השטויות והמחשבות ותערובת הדאגות הסמויה שריחפה שם בצל צלו של המוח הקודח שלי. כל הפחדים התפוגגו לאוויר, הגעתי למצב ממש חזק וקיבלתי אותו בברכה, הייתי רגוע ופנוי, משוחרר. בצהריים אכלתי קערת אורז בודדה, את האורז הלבן אכלתי לאט לאט, כשלשל תנועה קטנה שעשיתי הייתה משמעות טקסית, כמעט קדושה, הרגשתי שתנועותיי זורמות בהרמוניה עם הקיום השקט, כל לעיסה נעשתה לפי הזמן שנדרש כדי להכיל את מלוא הטעם, טעם נהדר וצנוע שמילא אותי, את אחר הצהריים ביליתי בתפירה, עיסוק איטי ושקט שדרש ממני את מלוא הריכוז והסבלנות. תיקנתי את בגדי המסע שלי כמו גם את הציוד שכבר ראה ימים טובים יותר...
לפנות ערב יצאתי לאימונים בחורשה קטנה, שיחקתי עם כדור "קונטקט", מרשה לכדור להתגלגל במורד הידיים והזרועות, הכדור מתגלגל על פני הגוף ואני דומם, שלווה אין סופית ריחפה מעליי.
השמש מתחילה לשקוע ואני מתכונן לכניסה אל תוך הדמות החדשה, סוג של רעב חסר מעצורים החל לחלחל בי, משהו בחלל הפנימי שלי החל לנוע ולאבד איזון.
ועד לפעם הבאה, שבוע טוב לכולם!
