בפרק הקודם תיארתי בפניכם את המצב הפנימי שהוביל אותי בסופו של דבר לשחק משחק תיאטרלי עם עצמי, באותו משחק אני מגלם שתי דמויות, אחת טובה והשנייה רעה וגם תיארתי איך נכנסתי לתפקיד הדמות הטובה ואיך הרגשתי בתפקיד זה.
עם רדת השמש אני כבר מוכן אל הדמות החדשה, חוסר של שלווה החל לפעפע בנשמתי, האמת היא שלא ציפיתי לאבד שליה כל כך חזק ומהר, כך קרה שלאחר 4 שנים שבהם הפסקתי לעשן לחלוטין הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש סיגריה.
בצעירותי עישנתי די הרבה, ועשיתי והתנסיתי בעוד דברים שונים ומשונים, הייתי הרפתקן, אבל זה שוב נושא לסיפור אחר... בכול אופן המעשה הקטן הזה, הבגידה המדויקת הזו הבהירה לי באופן מיידי באיזו צורה המשחק הולך להתנהל. בתור הדמות הרעה מצאתי את עצמי שרוי בתוך רעב מתמיד, רדפתי אחר הצרכים שלי שלעולם לא נגמרו, כל הזמן התעסקתי עם מעט הכסף שהיה ברשותי, מחפש תשומת לב מאנשים זרים... הייתי שרוי שטף של שיטוטים חסרי כל תכלית...
הימים חלפו מהר ומרחב התנועה שלי הלך וגדל, יצאתי מהבועה הערירית שלי וכחלק מהמשחק יצאתי להרפתקאות בסביבה, גם בתור הדמות הטובה כמו גם ברעה, פתאום הגעתי אל מקומות יפים, האינטואיציה הובילה אותי לפגוש אנשים מעניינים, השגרה שלה התרגלתי עד כה שבה אני די נמנע מכל העסק החברתי, פוגש אנשים חדשים כשהגורם ששונה היה אני, פעם אני הדמות הטובה ובזמן שאני טוב דבר כבר לא חשוב, המצב שלי היה מקובל עליי כמו שהוא, שמחתי בחלקי וממש נהניתי מהקיום שלי, אך בזמן שגילמתי את הדמות הרעה היה נדמה שאני תפוס כל כך במרדף אחרי איזה סוג של וואקום, ההתעסקות עם הכסף באובססיביות היווה חלק קטן מהמכלול, במובן מסוים יצאתי אל מחוץ לעצמי, שיחקתי את המשחק של העולם מול העולם וזה היה הסוד שלי בלבד.
האמת היא שבתור הדמות הרעה רוב הזמן עשיתי שטויות, אחד ה"חטאים" הכי גדולים שלי היו למשל שהשתנתי על אופנוע, סתם כי התחשק לי, אני יודע שאמרתי שאני לא אמור לעבור את הגבולות אבל למעשה מהרגע שאתה הופך לרע אתה בעצם אמור לחצות לעצמך את הגבולות, על זה מדובר בסה"כ.
כל הזמן הסתכלתי על בנות ועישנתי כמו קטר ושתיתי כמו נהר, לא הרשיתי לעצמי שנייה אחת של נחת או ריכוז, אני חושב במבט לאחור שבדרכים האלו חשפתי את עצמי להמון אומללות מאולתרת, זאת אומרת שאני הוא היוזם של הסבל שלי, כל עוד אתה בורח מההתעסקות בצרכים שלך הכול דופק כמו שעון, אתה מסופק, אך אם נותנים לרעב הקיומי לחלחל אל תוך הנשמה, אז מבינים כמה שנאה ופחד יש בעולם, האם זה היה בתלמוד שנאמר שם שאם העין האנושית הייתה מסוגלת להבחין בשדים שרובצים לנו בקיום אז היינו משתגעים? הדבר הזה יוצר כמובן אין ספור בעיות. זה קרה לי יותר מפעם אחת שהבחנתי במשמעות האירונית של המצב שלי, ניתן לסכם את זה בשתי מילים – לא טוב....
במהלך השבוע ששיחקתי את המשחק המוזר הזה עם עצמי חוקי המשחק השתנו תוך כדי משחק, כך קרה שהדמות הרעה גלשה משעות הלילה והחלה לחדור לשעות היום, פתאום באמצע מדיטציה שלווה אני שולף סיגריה ומעשן... ובמקום להיות זאב לילה שמשוטט ומחפש אחר חסכים בדיוניים מצאתי את עצמי משחק ומופיע למען ההנאה מול קבוצה של ילדים. ניתן היה להבין שאיבדתי את השליטה על המשחק שיצרתי, הגבולות נמתחו עד לטשטוש והדמויות התערבבו בתוך שטחים אפורים.
מה שהציק לי מאוד כי אחרי הכול נכנסתי לתוך המשחק הזה כדי להשיג שליטה, או לפחות זה מה שהבנתי פתאום באותה נקודה, ואם השחקן הראשי לא מקבל את התסריט לידיו מה בעצם הטעם להמשיך? עלה בי צורך דחוף לסיים עם המשחק.
וההמשך, בפרק הבא.
