האישה חיטטה במגירות, טרקה אותן בזו אחר זו, ונראתה נסערת למדיי. שקועה במחשבות עד כי לא הרימה את ראשה, ולא הסתכלה אל החלון, אולי היתה שמה לב לשני אנשי הנקיון שעמדו מולה - מעברו השני של החלון האטום - עוקבים אחרי תנועותיה החדות.
ואז מצאה את מה שחיפשה. אחזה בו בחרדת קודש, חיבקה קרוב אל הסרעפת שלה.
"שיט!!!" קרא מושיקו אל האוויר. תוהה אם לרדת במהירות עד כמה שהמנוף ירשה זאת, לקרוא לעזרה, או לצעוק כמו משוגע שתתעורר ותתאפס. ההכרה, והסיכויים שהיא תשמע היו קלושים מאוד מאחורי החלון האטום, קלושים עד כדי תסכול.
היא ליטפה את האקדח שברשותה כאילו היה חיית מחמד, ברכות מהורהרת. באהבה כמעט. אצבעותיה מלטפות את הניצרה, את הכת... את המחסנית. ותוך כדי כך מוחה את אפה בכף ידה, כמו ילדה קטנה.
מרגע זה גורם הזמן היה קריטי עבורו, הוא לחץ מספר פעמים על מערכת הבקרה, והתפלל שלא יגיעו מאוחר מידיי, המנוף ירד בעצלתיים, בזמן אחר היה נהנה מהרוח מכה בפניו, היום הוא קילל שהמנוף איטי מידי, שהיה צורך באיזה כפתור למצבי חירום, שצריך מעלית, או מינימום מדרגות חירום.
אלה היו ארבע הדקות הארוכות בחייו, בדמיונו הצליח לראות את הזוועה, ראש יפה מרוטש, גוף חטוב נטול חיים, וידיים עדינות קרות וכחולות.
מושיקו קפץ מהמנוף עוד בטרם התמקם, תלש את הקסדה, ורץ לקצין הבטחון שעמד בכניסה לבניין.
הוא היה מבולבל, אוזניות הבטיחות הסתבכו לו עם אוזניות ה- MP שנתלש והתעופף לו באוויר כשהתנפל על הכפתורים של מערכת הבקרה בדרך למטה. "בוא, מהר!!"
קצין הבטחון היה אדיש, "רגע, רגע בחור צעיר... לאן אתה רץ...?!"
"מהר...!! קומה 43..!!" הוא לא הצליח לנשוף החוצה.
"אין אף אחד בקומה 43 כרגע," מלמל כשבדק אותו בגלאי המתכות. "כל הקומה סגורה."
"אתה לא מבין!!" הוא היה היסטרי כשגילה שהוא אדיש ולא מייחס חשיבות לדבריו. "יש שם אישה... היא מתכוונת ל... ל...."
"על מה אתה מדבר...?!" המשיך בחיוך שאנן. "תירגע בחור, הקומה סגורה... כל הקומה!!" הדגיש.
מושיקו כמעט דימה לשמוע קול נפץ מזוויע, זה היה מאוחר בוודאי לעלות למעלה, אבל אולי יכלו להציל אותה בכל זאת. "תשמע...!!" ניסה להידחף פנימה.
"לא!!" קצין הביטחון מחק את החיוך שעל שפתיו, והנחמדות שלו נעלמה כלא היתה. "אתה תשמע... תסתלק מפה תיכף ומייד, לפני שאני מפעיל כוח...!"
אבל מושיקו לא ויתר, הוא דחף אותו בכוח, והגלאי שבידו התעופף, והתגלגל הלאה.
קצין הביטחון יצב את עצמו והחל רודף אחריו, דלת המעלית נסגרה שנייה לפני שניסה לדחוף רגל, ללא הצלחה.
בידיים רועדות חייג 101, הנורות במעלית לא הצליחו להרגיע אותו למרות שהגיע מהר מאוד לקומה 20, המוקדנית במד"א ענתה לו, והוא מצא את עצמו מגמגם. "יש... יש..." שוכח איפה נמצא הבניין הזה, שעד לפני חמש דקות ניקה יחד עם השותף שלו, ועם אריק איינשטיין באוזניות.
"אדוני," הקול של המוקדנית היה רך ומרגיע, "תירגע, ותנסה להסביר את עצמך..."
להסביר. להסביר. בוודאי להסביר!! חשב, ורצה לבעוט בדלת המעלית בתסכול, איפה לעזאזל נמצא הבניין הזה?
תל אביב!!
"בניין רב קומות בתל אביב," הוא צעק. "אישה מתכוננת להתאבד... כלומר, התאבדה... כלומר..."
ויתכן מאוד שהם יצטרכו לבוא רק לאסוף את השרידים של גופתה, הרהר בזוועה.
דלת המעלית נפתחה בקומה 43. "אדוני, איפה בתל אביב, תנסה להירגע..."
הוא היה היסטרי, הקומה באמת היתה ריקה כמו שקצין הבטחון אמר לו, והשקט הלחיץ אותו בטירוף. "קומה 43..." קרא לתוך הנייד שלו.
דלת אחרי דלת הוא פתח, המשרדים היו ריקים. "איפה 43, באיזה בניין?" המשיכה המוקדנית בקול רם, קולה דרוך, ומאבד את השלווה. "האמבולנס כבר מאוייש..."
עוד משרד ריק, וליבו הולם בחוזקה, ראשו מדמיין זוועות של מוח מעורב בדם שמרוח על הקיר...
ועוד משרד ריק. "אדוני, אתה איתי...?!" היא שואלת כמו ממרחקים, והוא רוצה לבכות בתסכול. ופותח עוד דלת...
והיא יושבת שם כאילו חיכתה לו, יפה עד כאב. חצאית החאקי שלה עולה על ירכיה, אוחזת בשתי ידיה את האקדח ומצמידה על לוח ליבה. נבהלת לרגע מהעוצמה בה פתח את הדלת, וממצמצת בעיניה, אבל עדיין לא זזה.
"לא!!!!" צעק לעברה.
והמוקדנית צועקת אחריו, "אדוני...!!"
פתאום השתררה דממה.
האישה הורידה את האקדח באיטיות, ובהתה בו.
מישהו - שעד לרגע זה מושיקו לא שם לב שהיה נוכח בחדר - צעק בכעס, "קאט!!!"
נבוך סקר את החדר העמוס מצלמות ואנשים. מישהו צעק, "מי נתן לו להיכנס...?"
מעברו השני של הנייד שלו הספיק לשמוע את המוקדנית צועקת "איפה אתה?!"
ואז נותקה השיחה.
