היי

מישהו שלח לי את השיר הארוך שמופיע למטה שכתב חן נרדי.

יש לו אתר על אבהות והוא משתף בחוויות האבהות.

 בתחילת המכתב הוא מתאר מודל אבהות בלתי רצוי ומודל אבהות נכונה.

בהמשך תמצאו את השיר.

נרדי משמש גם יו"ר משותף במועצה לשלום ולשיוויון בין המינים

 ובתנועה לגבריות חדשה.

אני סבורה שזה עשוי לעניין את כולנו כהורים לילדים מצד אחד וכילדים להורינו מצד שני.

http://www.avot.co.il/articles361.aspx

מודל אבהות בלתי רצוי

1. אי קבלת הילד – אנחנו מתאכזבים ומתביישים בתכונות ובהתנהגויות של ילדינו, משווים אותם לילדים אחרים ולא מקבלים אותם. כאשר ילדנו אינו עומד בצפיות שלנו או כאשר אינו דומה לנו, אנחנו מכריחים אותו להתנהג בניגוד לאופיו או לצרכיו.

2. כוחניות והתנשאות – אנחנו מחליטים בשבילם גם כשלא צריך, ומסבירים להם שהם קטנים מכדי לדעת מה טוב בשבילם, כשהם טועים אנחנו מזכירים להם ש'אני ידעתי שזה יקרה', חייבים להוכיח את עליונותנו, מנצחים את הילדים בכל ויכוח ולא מודים בטעות או בחולשה של עצמנו, מספרים להם רק על הצלחותינו - לעולם לא מראים להם שאנחנו פוחדים.

3. התחשבנות - מזכירים להם תמיד כמה עשינו בשבילם, וכמה הם חייבים לנו.

4. אלימות - נותנים סטירה מדי פעם כדי שיזכרו מי הבוס. בכך אנחנו מלמדים אותם להיות אלימים.

5. היעדרות מחיי ילדנו – אנחנו חוזרים הביתה מאוחר, וגם כשאנחנו בבית לא מפסיקים לחשוב על העבודה והחובות הכספיים. כך אנחנו מתרצים היעדרותנו מחיי ילדינו בצורך לפרנס ונמנעים מ'להעמיס' על עצמו את ה'עול' הנוסף של ההורות. 

6. דיכוי בת הזוג - כשיש לנו ויכוח עם בת זוגנו לעיני הילדים, איננו מניחים לה לנצח אותנו, אנחנו מוכיחים לה ש'אני הגבר במשפחה' גם כאשר אנו טועים ולמרות שאנו יודעים זאת. 

7. משאירים את הטיפול בילדים לבת זוגנו - אנחנו נמנעים מלטפל בתינוקות שלנו כי לא אומנו לעשות זאת ואנחנו מאמינים שזה תפקידה של האימא. חוזרים מאוחר הביתה מהעבודה מאוחר ולא מניחים לבת זוגנו לערב אותנו בבעיות של הילדים – מאמינים שזה התחום שלה. כך אנחנו יוצרים מרחק מילדינו.

8. נעלבים מהילד ומוותרים עליו - אנחנו נעלבים כשהילד מעדיף 'ללכת לאמא' או דוחה את הצעתנו לשחק אתו, ומחליטים לא להציע  לו יותר. כך אנחנו מגדילים את המרחק ביננו לבינו.

10. מתקשים להבין או עולמם של ילדינו - אנחנו בזים, נבהלים, או נדחים מהבגדים, המוזיקה, המשחקים, וההתנהגות של ילדנו ומתרחקים מהם. (אנו שוכחים איך אנחנו עצמנו היינו כילדים...)  

11. מעדיפים את הבנים על פני הבנות - אנחנו מרגישים נוח ומבלים יותר עם הבנים שלנו מאשר עם הבנות, כי הם דומים לנו יותר. כך אנו מעבירים לבנות את המסר של נחיתות הבנות, ומלמדים אותן לקבל גישה כזו מהחברה בכלל ומבני זוגן בעתיד, בפרט. ( למשל:  אנחנו מפלים בין בנינו לבנותינו בנושא ההשתתפות בעבודות  הבית).

12. פוחדים מרכות ופינוק - אנחנו נמנעים מלפנק את הילדים ולהרעיף עליהם נשיקות וחיבוקים כי זה לא נראה מספיק 'גברי'. אנחנו מאמינים שאלה התנהגויות נשיות ופוחדים שיגידו שאנחנו 'נשיים' או 'לא מספיק גבריים.

13. נמנעים מלהסתבך בויכוח עם בת הזוג בנושאי חינוך הילדים - אנחנו מתרחקים ממעורבות בחיי ילדינו כדי להימנע מוויכוחים ועימותים עם בנות זוגנו ובכך מקטינים את מעורבותנו בחיי ילדינו.

14. מביאים להורות דפוסים שגויים מבית הורינו- אנחנו חוזרים על דפוסי ההורות שחווינו כילדים בבית הורנו או עוברים לדפוסים השונים באופן קיצוני 'כדי  לא לעשות את הטעות של הורינו'.

האבהות הנכונה

א. עמוד על זכותך ל'שעות  עבודה שפויות' שיאפשרו לך לחזור הביתה אל משפחתך ולהיות עם ילדיך. 

ב. כשאתה נכנס הביתה, השתלב בבעיות השוטפות ובעבודות הבית, במקום להינעל על הטלוויזיה והעיתון.

ג.  טלפן הביתה מהעבודה, דרוש בשלום ילדיך והתעניין בנעשה.

ד. חייך אל ילדיך, גע בהם, חבק ונשק אותם, שחק עימם והמצא עבורם הפתעות נעימות ומצחיקות.

ה. נחם את ילדיך בבכיים, ספר להם סיפור, שוחח עימם ושחק עימם.

ו. הדרך את  ילדיך בהתמודדויות השונות שלהם, אך הקפד לא לכפות  עליהם 'הרצאות' בטון ידעני ומתנשא.

ז. נהג לפי הכלל "שמונים/ עשרים": שמונים אחוז מהזמן דובב את  ילדיך והקשב להם, עשרים אחוז מהזמן אמור להם את דעתך.  

ח.  הכר את צרכיהם של ילדיך ועזור להם למלאם.

ט. שאל לדעתם של ילדיך והתחשב בה, במידת האפשר. 

י. כשאתה בחברת ילדיך, הרשה לעצמך לא להיות חכם כל הזמן - דבר שטויות  לפעמים...

י"א. עזור לילדיך לראות אותך 'בשר ודם' - ספר להם על כשלונותיך, ולא רק על הצלחותיך.

י"ב. כשאתה בעימות עם בת  זוגך - הקפד על תקשורת בלתי אלימה: תן דוגמא לילדיך.

י"ג.  דרוש מילדיך למלא תפקידים התואמים את  גילם ויכולתם - זכור שלאהוב את ילדיך אין פירושו רק להעניק להם אלא גם לדרוש מהם. 

י"ד.  הרבה להתייעץ עם בת זוגך - אם ילדיך - בנושאים הקשורים לילדיכם.

ט"ו.  גלה יחס שוויוני ומכבד לבת זוגך ולאם ילדיך - הילדים ילמדו ממך לכבד אותה.

ט"ז. התייעץ עם איש מקצוע לגבי ילדיך, כאשר אתה מרגיש צורך בכך. 

 המלחמה בינינו / מאת חן נרדי

היכן התחילה בינינו המלחמה?

אולי כבר בגיל שנה?

עם המתנה הראשונה?

כשאני קיבלתי טנק ואת קיבלת בובה?

ובעוד אני יורה בתותח 

ודורס בתוכי את כל מה שרך,

את מחבקת, ומרגיעה את הבובה שלך?

ואולי זה התחיל כשהרביצו לשנינו וביקשנו עזרה,

אותך אימא ניחמה ושאלה: "האם כבר סיפרת למורה?",

לי אבא אמר: "תפסיק ליילל כמו נקבה,

בוא ואלמד אותך להרביץ בחזרה".

ובכיתה ה', כשאת שיחקת עם החברות וקפצת בחבל,

אנחנו שרנו "הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל",

כי היינו חייבים להראות

שאנחנו בנים, ולא נקבות!!!

ובכיתה ז' אהבתי אותך נואשות,

אבל עם הרגש הזה לא ידעתי מה לעשות,

אז נתתי מכות ומשכתי לך בצמות.

את רצת למורה ובכית בכאב

ולך היא אמרה: טיפשונת,

ככה הוא נותן תשומת לב,

ככה הבן מראה שהוא אוהב!

אחר כך ראינו את טרזן וג'יין בסרטים 

וישבנו על הפיל, את מאחור ואני מלפנים.

אני מנווט, את מאחור מחבקת,

לא מוטרדת שכלל אינך

רואה  את הדרך,

לא שואלת שאלות, לא מתקנת לי טעויות,

רק מביטה בי בעיניים מעריצות

ולמבט הזה, אני כמו אידיוט

שנים המשכתי לחכות, 

כי האמנתי שכך צריך להיות,

גברים מלפנים, מאחור הנקבות!

בכיתה ח' שנינו כבר היינו מפותחים

ורציתי לעשות איתך מה שגברים עושים,

אבל לא ידעתי איך מתחילים ומה זה יחסים?

אז הלכתי עם כמה חברים

ללמוד מהסרטים הכחולים.

היה מגעיל עד שבא לי לבכות...

האם מזה אני אמור ליהנות?

וכשיצאנו מהסרט היינו מבוהלים,

אבל התביישנו להודות.

הרי אנחנו גברים ולא נקבות!

וכשניסיתי לגעת בך כמו שראיתי בכחולים,

את היית פגועה ונדהמת

מכך שחשבתי אותך ל"נותנת".

הרגשתי אפס, כמו אידיוט שחטף ממך בעיטה בתחת,

כי כולם אמרו "אין אישה שלא נותנת, יש רק גבר שלא יודע לקחת".

וכך למדת שאמך צדקה,

"שגברים זו סכנה",

ו"לא לתת בזול בפגישה הראשונה"

ואני למדתי לשקר לך שאני אוהב נורא

ושילמתי על הסרט וגם על המסעדה

וכן , אני מודה חיכיתי לתמורה...

את פחדת להיות מנוצלת

ואני לא ידעתי אחרת

והיו כבר בינינו חשדנות ולא מעט שנאה.

אולי בשל כך פרצה המלחמה?

היא הייתה אחת, והם חמישה,

ילדים טובים מהכיתה,

היא קצת שתתה והם ניצלו אותה,

כן, הם היו קטינים.

כולם התפלצו, גם השופטים!

אבל למה להעמיד פנים?

הם פשוט עשו לה את מה שראו בכחולים

וברור שאין כאן מקרה פסיכופתיה,

רק שני טון אטימות ואפס אמפתיה. 

אחר כך הלכתי לצבא

וכבר לא היה צריך להתאמץ

ללמד אותי להרביץ, להרוג ולנתץ,

כי עם טנקים ורובים מזמן כבר שיחקתי,

אז עמדתי במחסום והשפלתי, והשפלתי...

והוצאתי באלימות את כל המצוקות,

כי ככה זה גברים, הרי אנחנו לא נקבות!

ועכשיו אני ביבי, ועכשיו אני שרון

ועכשיו אני סתם חייל במחסום,

ופתאום, סתם כך, בין חיסולים להשפלות, 

איזו חוצפה, את מפגינה עם 'ארבע אמהות'

ואני כועס ואני מתקומם

שאת מפריעה לי להילחם.

סתם נקבה שמשחקת בבובות

ולא מבינה כלום במלחמות...

אבל בסתר הלב, בחלומותיי הכמוסים,

אני מתפלל ומייחל שתעשי מעשים,

כי אני מפחד למות ואוהב את החיים

ומי, אם לא את, יוציא אותי מהשטחים?

השתחררנו מהצבא  

ושנינו באמת מחפשים אהבה,

אני פנוי ואת פנויה

ואנחנו נראים בכלל לא רע...

אבל אנא אמרי לי, האם גם את מרגישה 

שאנחנו בודקים זה את זו כמו סחורה?

איזו מכונית יש לו? האם יש לה דירה?

מי ישלם על הסרט? ומי על המסעדה?

ובכלל מה עושים הוריה ומאיזו עדה?

ועכשיו אנחנו צועדים לחופה יד ביד. 

וחנוך לוין מגחך מהצד:

האם הוא אוהב, האם היא באמת אוהבת?

למה כבר חודש איתי היא לא שוכבת?

למה הוא כבר לא מביא לי פרחים?

מדוע הוא חושד, מדוע היא חושדת?

הרי יש לנו כבר ילדים,

האם אתה בוגד, האם את בוגדת? 

האמינו לי, בנישואין דווקא הייתי בסדר,

עבדתי בפרך ממש גבר גבר,

הייתי כמו טרזן לג'יין,  ממש לפי הספר,

אבל הכל התקלקל כי שינית את הכללים,

למה פתאום רצית שנהיה שווים ?

כי מה כבר רציתי כשחזרתי בערב, אפרופו אהבה?

לא הרבה: מנוחה, קצת פינוק וסקס לפני השינה.

נכון, את צודקת, זה היה מאכזב

כשבאתי הביתה ומיד ברחתי למחשב

וכשבאת אלי על כך בתלונה,

הזכרתי בשקט מי מביא את הפרנסה.

אחר כך הצטערתי וביקשתי סליחה...

ואת סיפרת כמה נפגעת ודיברת על רגשות

ואני לא ידעתי מה לעשות,

הרגשתי אשם...אז צעקתי, שתקתי או הרבצתי מכות, 

אנחנו הרי גברים ולא נקבות...

אחר כך בכית והלכת לקבל תמיכה אצל החברות.

לי, את יודעת, הרי אין חברים,

כי ככה זה אצל גברים אמיתיים,

אז נשארתי לבד ולא יכולתי אפילו לבכות.

לקחתי בקבוק והתחלתי לשתות,

ככה זה אצלנו, אנחנו לא נקבות...

וייאמר לזכותך שאת עוד האמנת.

בוא נלך לטיפול, את התחננת...

הי גברת, אני? לטיפול?

כאן באמת עברת את הגבול.

עכשיו אנחנו מתגרשים...

מי יקבל את הילדים?

מי ייקח את הדירה?

ומה עם מזונות והסדרי ראיה?

לשופט זה ברור שהילדים אצלך,

זה תמיד הולך ביחד,

אמהות וילדים,

הרי לי אין בכלל כישורים.

אני לא שיחקתי בבובות,

כי הרי אנחנו גברים ולא נקבות...

והלב קרוע והגעגוע כשאול

ואני מודה שטעיתי  בגדול!!!

במילה 'נקבה' יש הרבה שנאה וגם ארס,

האם תתני לי לשקם את ההרס?  

לא מתבייש לספר לך שיש לי חלום:

האם את מוכנה שנתחיל לדבר?

שנעשה שלום?