אהבה אסורה
הם ישבו חבוקים על תלולית העפר המשקיפה על העמק, מבטם נעוץ בשדות המוריקים הפרושים לפניהם. לפתע הפנה מבטו אליה ואמר:
אמא בקשה ממני שאגיד לך כי זה יהיה כבוד גדול בשבילה אם תבואי אלינו לביקור.
ככה, סתם, פתאֹם, היא אמרה לך, מאיפה צץ ועלה לה הרעיון הזה? שאלה.
אני סיפרתי לה עלינו – ענה.
-מה סיפרת לה? חזרה ושאלה.
-סיפרתי שאנחנו אוהבים ומבלים יחד, סיפרתי שאני ואת זוג.
-מה, השתגעת?! שאלה - אמרה ופרצה בבכי. את זה סיפרת לה בלי לפחות להכין אותי לכך שאת מתכוון לדבר אִתה עלינו?
- אל תעלבי יעלי,(אמר תוך שהוא מוחה את דמעותיה ונושק את שפתיה,) לא התכוונתי בכלל לספר לה עלינו.
- אז למה סיפרת לה?
- היא שאלה אותי מה אני עושה בקיבוץ. סיפרתי לה על העבודה שלי איך אני נוהג טרקטור בשדות ועל הלימודים שאני לומד פה, כמו מה זה קיבוץ וכיצד חיים בו האנשים.
- נו, אז מה פתאום סיפרת לה עלינו, איך אנחנו נכנסים פה לכל הסיפור? (חזרה יעלי ושאלה.)
- כאשר גמרתי לספר על העבודה והלימודים, אמרה:
- "שַֹחתַן יָא אִבְּנִי, אבל לא סיפרת לי איפה את גר, מה אתה אוכל ומי החברים שלך? יא אִבְּנִי."
- מכאן השיחה התגלגלה, "מן-הוֹן להוֹן" עד שספרתי לה עלינו.
-תגיד, סיפרת לה שאני יהודיה?
- לא, לא סיפרתי. אין צורך שאספר לה. אמא שלי לא טיפשה, היא יודעת שבקיבוץ כולם יהודים, חוץ מהחברֶה של הנוער הערבי החלוצי ושאין ביניהם אפילו בת ערביה אחת.
יעלי, תעני לי - את מסכימה לבוא אלינו הביתה לביקור בשבת?
-מסכימה אחמד, מסכימה,(אמרה תוך שהיא מנגבת את הדמעות שנקוו בעיניה, ומחבקת אותו בשתי ידיה .)
אבל מה אני אלבש, אין לי שמלה ואני לא רוצה לפגוע ברגשות של אמא שלך?
- החצאית הכחולה והחולצה הכחולה שלך יהיו בסדר גמור.
- את רוצה שאבוא בתלבושת של התנועה. מה זה, פעולה?
- את יכולה ללבוש את החולצה הלבנה, זאת עם הרקמה, היא מאד יפה .
- יעלי, להתראות בשבת בעשר וחצי על הדשא הגדול!
- להתראות אחמד, אלבש את הבגדים שהצעתָ, אני מבטיחה!
- יַאלָלה בָּאי.
שבת, עשר בבקר, יעל יוצאת מחדרה בצריף הש"לתניקים. לבושה חצאית פעמון כחולה וחולצה לבנה רקומה בשרשרות בצבעים כחול, אדום, וזהוב המתמשכות מהכתפיים הימניות, יורדות ומקיפות את פתח הצוואר, חוזרות השרשרות ומתמשכות לעבר הכתפיים השמאליות. נעולה בסנדלים תנכיים לְבָנים.
היא הולכת ושורקת את שריקת התנועה. הלךֹ ותפף בקצות אצבעות רגליה על הכורכר הכבוש, בשביל המוביל לדשא הגדול אשר מוּל חדר האכל.
זהו, הנה עץ האלון העתיק, עומד לו כאן באמצע הדשא הגדול ושם ממול חדר האכל. יעל מתיישבת ברגליים משֹוכָּלוֹת חוֹסה בצל האלון.
אהלן יעלי, מה נשמע, מה את עושה כאן. שלום עמיר, מאפה צצת פתאם? בדיוק סיימתי את צעדת הבוקר והחלטתי להיכנס לחדר האכל ולעשות לעצמי סנדוויץ לארוחת עשר. תגיד מה השעה? למה את שואלת? קבעתי כאן להיפגש עם מאיה בעשר וחצי(מכרה לו שקר לבן.) טוב, אז את מצטרפת אלי לכוס תה וסנדוויץ?
(שאל אמיר.) בלית ברירה נענתה לו ונכנסה אתו לחדר האכל. תפסו שני מקומות ליד אחד השולחנות הקרובים לדלת הכניסה והתיישבו. יעל אחזה בקנקן התה העשוי מנירוסטה ומזגה ממנו לכוס הפלסטיק הכחולה. לקחה פרוסת לחם לבן חצתה אותה לשניים ומרחה את החצי התחתון בריבת שזיפים ואת החצי השני הניחה על הפרוסה עם הריבה. נגסה מהסנדוויץ ולגמה מהתה. כך חזרה ונגסה מהסנדוויץ ולגמה מהתה פעם אחר פעם עד שעיניה פגשו בשעונו של עמיר, השעה הייתה עשר שלשים וחמש. סליחה עמיר, אני קבעתי עם מאיה, אתה זוכר? אני מוכרחה ללכת, אז להתראות. יצאה בחופזה אל הדשא הגדול, איש לא היה שם. הקיפה את עץ האלון העתיק, הציצה בין ענפיו שמא תראה את זה שקבעה אתו, אך לשווא. השעה כבר אחת עשרה. מסכן, הרהרה בטח חשב שהברזתי לו והוא לא יסלח לי על זה אף פעם, (החלה לרחם גם על עצמה.)
הו, הנה מאיה מתקרבת, איזה מזל! –אהלן מאיה, ראית אולי את אחמד? כן, הוא מחכה לך בדשא מול בתי הילדים וביקש ממני לראות אולי במקרה את כאן. יופי, מצאת אותי, תגידי: את חושבת שאחמד נעלב, הוא חושב שהברזתי לו?
-לא, מה פתאום נעלב? להפך, הוא בקש שאראה אולי הלכת לדשא מול חדר האכל.
זכר שקבעתם על הדשא הגדל וחשב שזה הדשא מול בתי הילדים, גם בקש ממני לזרז אותך, הוא ממש על "קוצים."
-תודה מאיה אני רצה, בָּאַי.
אהלן אחמד, מה נשמע, חכת לי הרבה זמן? מצטערת, סליחה על אי ההבנה שהייתה. קבענו בדשא הגדול ואצלנו החֶבְרֶהקוראים לדשא מול חדר האכל "הדשא הגדול" אז הלכתי לשם וחיכיתי עד "אחת עשרה". מזל שמאיה הגיעה בזמן.
- יעלי, על מה את מדברת, בכלל? קרתה פה אי הבנה קטנה וזה הכל.
בואי נראה אותך, איזוֹ יפה את, ממש "שָאפָה" - חתיכה! רק חבל שנעלת סנדלים לבנים, הם בטח יתלכלכוּ. אצלנו בכפר אין כבישים, רק שבילי עפר ואולי גם כמה שבילי כורכר צרים בין הבתים ושביל רחב יותר שהוא הרחוב הראשי של הכפר.
טוב, בואי נזוז, כבר נורא מאוחר, אמא שלי בטח כבר הכניסה את הפיתות לָטַבּוּּן ופוחדת שהן ישרפו.
-אחמד, על איזה פיתות אתה מדבר? חשבתי שנבוא אליכם לכוס קפה מהביל עם הֵל או תה עם נענע אני אכיר את אמא שלך ואולי גם את אבא שלך ואחרי שנפטפט קצת תלווה אותי חזרה לקבוץ.
-כן יעלי, גם אני חשבתי כי זה מה שיהיה. אבל המחשבות שלי ושלך לחוד והמחשבות ,התוכניות של אמא שלי לחוד. אצלה, כשהיא מזמינה את הבן שלה עם החברה שלו זו חגיגה. את בטח זוכרת שאמרתי לך בשמה "כי זה יהיה כבוד גדול בשבילה אם תבואי אלינו לביקור". את הסכמת לבא , היא שָֹמְחָה.
חָפְלָה, (חגיגה), זו הדרך שלה לתת לך כבוד. לא רק האמא היהודיה מכבדת ומפנקת דרך האוכל, אותו דבר עושות גם האמהות שלנו ואמא שלי במיוחד. עכשיו בואי נזדרז.
- אוּף, אחמד, בוא נעשה רגע הפסקה. אני מוכרחה לחלוץ את הסנדלים נכנסו לי כמה אבנים פנימה וככה אי אפשר להמשיך וללכת, עוד בעליה כל כך תלולה.
- טוב יעלי, אני נכנע, אבל רק לרגע, כבר כמעט הגענו.
- תודה אחמד! אתה רואה את האבן הגדולה פה בצד השביל בֹּ א נשב עליה.
- תראה כמה הרבה אבנים קטנות נכנסו לתוך הסנדלים– ממש חצץ, לא פלא שלא יכולתי ככה להמשיך וללכת.
- זהו -יעלי, נחנו מספיק. ניקית כבר את הסנדלים והרגלים שלך מכל האבנים.
את רואה שם בקצה השביל את הבית? זה הבית שלנו.
עכשיו בואי נזדרז נשארו לנו עוד מאתיים – שלש מאות מטר של הליכה ונגיע .
- טוב, אם אתה אומר, זה בטח נכון. אני מוכנה להמשיך לעלות עד שנגיע.
- יעלי, תראי כמעט הגענו. הנה ,הבית החמישי מכאן זהו הבית שלנו.
- מה, בית האבן הזה בן שתי הקומות הוא שלכם? ואני חשבתי שאראה איזה פחון עלוב ואולי מקסימום צריף עץ.
- בצריפים גרים הפליטים אשר באו מהכפרים שנהרסו במלחמה.
אנחנו לא פליטים, סבא שלי היה מוכתר הכפר ועכשיו אבא שלי הוא המוכתר.
את הבית בנינו בעצמנו: אבא, האחים שלי ואני. (האחים שלי עובדים בבניין, אצל קבלן יהודי-בחדרה.)
-הֵא אחמד תגיד איך זה, פֹה נגמרת דרך העפר ומתחיל שביל מרוצף? מי ריצף את השביל ולאן הוא מוביל?
-השביל הזה הוא דרך פרטית שמובילה רק לבית שלנו. האחים שלי רצפו את הדרך.
זהו יעלי, הגענו. אנחנו רק צריכים לעלות את המדרגות של הבית עד לדלת ולהיכנס. אמא שלי בטח מחכה ודואגת לנו נורא.
הֵא אחמד תסתכל, מי עומד שם ליד הדלת של הבית שלכם?
-זאת אמא שלי, "אוּם אֶל אַחְמֶד". היא מחכה לנו.
"אוּם אֶל אֵחְמֶד" עומדת בפתח הבית. לבושה שמלה שחורה ארוכה בעלת פתח צוואר קטן רקומה רקמת יד בצבעֵי אדום עז ולבן. לראשה כאפיה לבנה ,אשר קצותיה מושלכות –עוטפות את צווארה.
אחמד ויעל עולים –מטפסים את עשרת מדרגות הבית האחרונות, מתנשמים ומתנשפים נעמדים על רחבת פתח הבית.
-מַרְחַבַּא יָא- מָאמָא (שלום אמא, מברך אחמד את אמו.)
אהלן, אהלן וְסַהְלַן יא- אִבְּנִי. ( ברוך הבא, משיבה בשמחה האם ברכה לבנה. )
-הַאדִי – יעל יָא- מָאמָא. (זאת יעל, מציג אחמד את יעל בפני אמו.)
מַרְחַבַּא, "אוּם אֶל אַחְמֶד" )מברכת לשלום יעל את אמו של אחמד.)
אהלן, אהלן וסהלן יעל . (משיבה בברכה אמו של אחמד.)
תפאדלו, בִּיפוּת פִי לְבֵּית .(בקשה היכנסו הביתה, מזמינה אמו של אחמד.)
-ֹשֻכְּרַן-תודה (אומרים אחמד ויעל ביחד ונכנסים.)
