קצת לפני סיבוב מוצא, מצאה לוריין את המכונית של יוסי מוטלת בצד הכביש. מישהו כבר פרץ אליה, ושבר את החלונות.
לא היה זכר ליוסי. לא היה מי שיחפש אחריו, לא היה מי שידע על העלמו. ומה תאמר לוריין למשטרה? היא התקשרה אל העורך. הוא וודאי ידע לומר לה מהי הפרוצדורה, או להפנות אותה למי שיודע. אבל העורך לא הביע כל עניין ביוסי או בהעלמו.
"זו הכתבה הכי טובה שקיבלתי מאז שאני עורך את העיתון הזה" התלהב העורך. איזה עומק, איזה ציור דמות, איזו העזה ואילו תמונות. מי זה יוסי כשיש מישהי כמוך. את הכוכב העולה של העיתון. אני רוצה אותך על בסיס קבוע, תביאי מה שאת רוצה. הרווחת את זה. לוריין התעניינה פחות בהתלהבות. אחרי הכתבה היא חשה מותשת. ומה אם כל מה שיקרה בעקבות הכתבה הוא התנפלות של גברים על נשים במעונות, או חיפוש דקדקני וסיזיפי של בני עשירים אחר מעונות בהם חוסות נשים מוכות? מה אם צילה תיחשף? מצפונה לא נרגע מהמחשבה. הקידום האישי שלה על גב של מי? אם לשלושה ילדים שאין לה לאן ללכת? אפילו הוריה מתכחשים לה? איזה סיפוק יש בהצלחה שכזו? אבל צילה לא חשה כך.
אחרי הכתבה היא קיבלה אומץ לצאת מהמחסה ולמצוא את הוריה. להתעמת איתם. למצוא לעצמה מקום על פני האדמה. לה ולילדיה.
לוריין לא ידעה זאת. כדי לחמוק מהדאגה שהציפה אותה לאחר שליחת הכתבה, ממה שעלול לקרות בעקבות הפרסום, היא מצאה לעצמה את הכתבה הבאה. לאן נעלם יוסי.
העורך ניסה לנער אותה. "מה קרה לך, אין פה שום פרט מזהה, ואם כן, היא ביקשה את הכתבה. זה בא ממנה, מצילה, לא ממך. אז תרגיעי בבקשה...."
"שמע" קטעה אותו לוריין. "אני שנייה לפני סיבוב מוצא, אתה יודע איזה עליה זה כאן, יש פה רכב של יוסי...." "צילה את מתכוונת" העיר העורך, "לא צילה, הרכב...." האסימון במוחה של לוריין נפל. אפשר היה לשמוע את קול הנפילה עד לתל אביב. "אתה חושב שזו אותה צילה?" שאלה לוריין.... "אצל יוסי הכל יכול להיות" אמר העורך. "תמתיני שם, אני שולח לך מישהו לעזור לך. זה הסיפור הגדול הבא".
לוריין המתינה בכיליון עיניים. מזג האוויר הקריסטלי התחלף ברוח מקפיאה ועננות. "איפה הקריסטלים כשצריך אותם" חשבה לעצמה.
כעבור כשעה הגיע כתב של עיתון הרשת בירושלים. איזה מזל שיש רשת. "אני אמור לעזור לך עם הכתבה" אמר הכתב. "מה אתה יודע על יוסי ועל האזור?" שאלה. "שום דבר, אני בכלל מגיע לכאן מבאר שבע" אמר הכתב. "שמע, זה לא ילך" חתכה לוריין את הסיטואציה. "אבל שלחו אותי" ניסה הכתב להתערב ולהכתיב חוקים משלו. "אין לך ערך מוסף, אתה לא מבין? אני לא צריכה תלמיד איתי, אני צריכה שותף לחיפושים, וזה יכול להיות מסוכן. אתה לא מכיר את האדם, את האזור את הסיפור, אז מה אני צריכה אותך על הראש שלי".
הויכוח המשיך כמחצית השעה עד לאידוי מוחלט של הכתב מהאזור.
לוריין התקשרה לצילה כדי לוודא, האם יוסי מהסיפורי העבר הרחוק, הוא אותו יוסי המכנה את מכוניתו צילה. בעצה אחת עם אפרת, הוחלט כי אפרת תהיה זו שתיסע לירושלים. היא מכירה היטב את האזור, את המקומות ואפילו יש לה חברים שם. צילה תנסה ליצור קשר עם ההורים שלה. אולי תצליח להוציא מהם מעט רגשות חמים לצאצאים ואליה, ואולי אפילו כמה גרושים. עדיף להמשיך ולהגן על צילה ולא לחשוף אותה לסכנות מיותרות.
אפרת התקשרה אל לוריין ונתנה לה סקירה אזורית, כולל מידע לגבי ההחלטה המשותפת כי היא תהיה זו שתעזור לה לחפש אחר יוסי.
מצוידת בתמונה של יוסי וצילה מימי ילדותם, יצאה אל מכוניתה ועלתה לירושלים.
לאפרת היתה היסטוריה ארוכה בירושלים. היא התאהבה בעיר, עברה לעשן בפאתי העיר, הסתובבה עם טיפוסים מאוד מפוקפקים ומאוד לא יציבים באוהלים בפאתי העיר, והפכה אף היא לעיתונאית. כעבור שנה של עיתונות חוקרת, ובצל של דוד כתב מאוד מקצועי ומאוד מוערך, החליטה להפסיק לדשדש בביצה, ולהסב את עצמה למקצוע בו תוכל באמת לעשות שינוי. עם ציונים מצוינים בתקשורת מהמכללה למנהל, עברה לבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. היא תעזור אלה שצריכים בדרך שלה. בינתיים חברה עם חבורת נובורישים שביקשה למצוא מזור לכאבי ההתעשרות ולהשקיע במוסד שיעזור לנזקקים. כך הקימה לעצמה את המעון לנשים מוכות, המקבל אחת לחודש תקציב נאה מאותה חבורה. למרבה האירוניה בשנה האחרונה הצטרף לאותה חבורת משקיעים גם עו"ד יוצא צבא, אדם שידוע כחסר כל סבלנות לנשים בכלל ולאשתו בפרט, יוני. מי שהביאה אותו להשקעה היתה חברתו הסקנדינבית, הלומדת בימים אלו ממש את תורת הקבלה ורפואה משלימה. כדי להפוך את ההתעשרות לשלמה, הסבירה ליוני, עליך לתת מהעושר גם לאלה שאין להם. ויוני נתן. ולו כדי לקבל ממנה את מה שבאמת רצה. אותו מבט מעריץ. לא תעבור שנה עד שימאס במבט שלה, ויעבור למבטים של אחרות, אבל בינתיים, זו היא שמחממת את לבו הקר.
אפרת ידעה על הקשר בין המעון לבין יוני, אבל גם ידעה שליוני אין כל עניין אמיתי בהשקעה שלו. הוא רשם הוראת קבע לשנה, ובכך הסתיימה המעורבות החברתית שלו.
למרות הכל, עליה להרחיק את צילה מהמעון. אם תמצא מחסה אמיתי אצל הוריה, לא יוני ולא הצבא כולו יוכלו להוציאה משם. אפרת ידעה זאת. לכך נועדה הכתבה. ברגע שההורים יזהו את בתם בכתבה, הם ימצאו אותה, יעזרו לה, יחזירו לה את צלם האדם שאיבדה. יגבו אותה במאבק שלה להתרחק מאלימות ולהרחיק ממנה את ילדיה. אטימות לא תמיד נובעת מרוע לב. אפרת היתה הראשונה לומר זאת.
לפני שנים מתוך אטימות ופזיזות, התקרבה אל סטודנט לרפואה בשם ג'ינג'י, ועל ידי כך, איבדה לתמיד חברה. לא היה שם רוע לב, רק פזיזות ואטימות. כשהדברים התגלו, הדרך חזרה היתה בלתי אפשרית. אבל עכשיו היא תפנה אל עדן כדי לנסות ולעזור ללוריין, אולי למצוא את יוסי של צילה, ואולי אולי, להחזיר עטרה ליושנה.
