ושוב חלום. אני נמצאת במין מבנה ענקי כמו תחנת חלל. עם מעברים, חדרים, אולמות וחדרי מגורים. חלונות – אין, כי אין בהם צורך. לאף אחד לא מעניין מה קורה בחוץ. מבחינת הנמצאים בפנים, בחוץ פשוט לא קיים... אוספים אותנו בקבוצה לא גדולה ומוליכים כמו צאן להראות לנו מה באמת יש בחוץ. וכולנו אכן מהופנטים רק מהמחשבה שנראה את הבחוץ הזה עכשיו. אין לנו שמץ של מושג מה מחכה לנו. כאילו מאות שנים והרבה דורות עברו מאז שנפש אנושית ביקרה שם בחוץ.
מביאים אותנו לשער ענקי ועתיק. זוכרים את הסרט "סטארגייט" עם המעבר המאסיבי הזה? אז זה משהו בסגנון. אני גם חייבת להוסיף שאומנם אני חובבת סרטי מדע בדיוני, אבל דבר כזה לא ראיתי בחיים שלי. המנעולים יורדים, הסורגים נפתחים והדלת המסתורית נפתחת עם רעשים, חריקות ושריקות של ברזל חלוד. ופתאום מהמסדרונות החמימים שלנו, התאורה הקבועה, הנוחות התמידית אנו מוצאים את עצמנו מול סופת שלגים! רוחות עזות, קור כלבים בחוץ, שלג נופל מהשמיים, דבר שבפני עצמו מוזר ומזעזע בשבילנו, הדור שגדל בתוך הקופסה הזאת, אדמה שבחלקה מכוסה בשלג דלול וברובה שחורה וקפואה כמו נמק: מצד אחד מסקרן להסתכל על משהו שלא ראית בחיים, אך מצד שני הדבר מחליא אותך כל כך ואתה מיחל לעצמך לברוח ולא לראות את מה שראית, לחזור למקומך הרך, החמים והבטוח ולשכוח מהכל.
אנחנו מתחילים לצעוד אל תוך היער המחטני. רגלינו מחליקות על האדמה הקפואה. כאילו בכוונה היא לא רוצה לתת לנו הרגשה של ביטחון ורוגע, אלא מזכירה לנו להיות זהירים ודרוכים כל הזמן. גם השלג לא ידידותי במיוחד. הוא לא עוטף אותנו ברכות שלו, אלא עוקץ בפתיתי שלג כועסים ובודדים המחפשים על מי להתאכזר. אפילו האויר עוין בנשימותיו, שורף ושורט. שקט ובודד בעולם המוזר הזה. אין ציוץ ציפורים, צלצולי מים זורמים, לחש החיים בין שורשי העצים. אין כלום. ורק מסתתרים מאחורי העצים זאבים. רעבים ועצבניים, הם מסתכלים עלינו מבלי לזוז לכיווננו. הפרווה שלהם עייפה כמו שיער שיבה והזנבות שלהם נפולות ומתקפצצות באי רגיעה. הכל אפור ודהוי על רקע השלגים והעצים החשופים. ורק עיניהם האדומות מרצרצות בשעות הערביים.
אני מסתובבת לאחור כדי לראות שוב את ביתנו, לקבל תמיכה מהמקום שכל כך קרוב אליי. לא יאומן! אני פשוט לא רואה כלום! רק לפני כמה מטרים יצאנו מהשער הענקי של עולם הבית שלנו ואני לא רואה אותו כלל. הכל נעלם. אני מתחילה להרגיש אבודה וקטנה, פחד אופף אותי וחונק את נשימותיי. אני מתרכזת כדי לשכנע את עצמי באבסורדיות של המצב. יצאנו ממקום מוצק, צעדקנו כמה מטרים – אין שום סיבה שבעולם שהמבנה הגרנדיוזי הזה ייעלם סתם ככה... ואז אני כאילו מתוך התת מודע מתחילה לראות קורות של המבנה. ואז ההבנה מתעכלת אצלי במוח! כדי שנוכל לחיות בשקט ובשלווה, מי שתכנן את המבנה של העולם שלנו עשה זאת בצורה כזאת שלא רואים אותו מבחוץ! הוא בנה כנראה משהו כמו מגן שהופך את הבניין לבלתי נראה לעין עבור מי שנמצא מחוצה לו, כאילו שקוף ואז בגלל איזה משהו מיוחד שהאדריכל עשה, אף אחד לא יכול או לא רוצה להתקרב אליו. ואז בעצם מה שכן ניתן לראות וגם זה רק אם יודעים מה לחפש זה רק קורות של התחנה הזאת, של המבנה הענקי הזה. וכשאני רואה את העמודים האלה מבטון אני מקבלת ביטחון ונרגעת.
והיער כבר לא נראה לי כל כך מפחיד, והבית כבר לא מורגש כל כך רחוק, וגם הזאבים בעצם לא כל כך מאיימים. אולי הם אלה שנשארו המומים ומבוהלים מהקבוצה הקטנה שלנו שהופיע להם משום מקום באמצע היער שלהם...
