המשלחת עלתה וטיפסה במעלה ההר, היינו חדורי התלהבות, עד כדי כך שברגע מסוים מצאתי את עצמי מתפלש בבוץ להנאתי, כולי ערום וממש לא היה לי אכפת, החופש נתן את הטון. תוך כדי ההעפלה אל ראש ההר הכרתי כמה וכמה דמויות שהיוו ללא ספק חלק חשוב מעמודי התווך, החוויה עצמה הייתה ייחודית, מאוד נהניתי. לבסוף הגענו אל הפסגה, שם נפרש אל מולנו מישור רחב ידיים, עמוס לעייפה בעשבי קיץ שבשוליו ניתן היה למצוא שיחי פטל נשרכים. האזור היה מקסים, יצירת מופת של הטבע. אנחנו התפצלנו לקבוצות קטנות ויצאנו לסריקה ראשונית של השטח, היו רמזים מוקדמים למזג אוויר חורפי ועקב כך צמצמנו את שטח הסריקה ואת המשך שלה. חזרנו והתכנסנו במחנה הראשי, הקמנו אוהל גדול שחיפה על כל הציוד, התיקים והחפצים האישיים ובמהרה אותו אוהל הפך להיות המטבח של המחנה. לי לא היו שום כלים להתמודד עם מזג אוויר גשום בתנאי שטח, הגשם פרץ והרבה חברים נוספים היו פחות או יותר באותו מצב, אמצע הלילה, באמצע היער והגשם יורד חזק. בכל זאת העברנו את הלילה בכיף, ישנו מתחת לאוהל הראשי, בין תיקים לסירים, הדמויות כולן צבעוניות אחת אחת, אותה ידידה ישראלית ליוותה אותי והתקרבנו זה לזו, הייתה גם דמות פנטסטית לחלוטין כאילו נלקחה מספר, מעין צועני נודד, נביא גולה מאפריקה שכבש את לבבותינו בסיפוריו השנונים שעמסו לעייפה במסרים סמויים של התפכחות ואמונה. נרדמנו כולנו ביחד בבליל מעורבב של חוסר הכרה וכשקמנו כבר עלה השחר והגשם חלף, האדמה הייתה בוצית אך חלקים נרחבים הספיקו כבר להתקשות. למרבה המזל, הפעם, היה זה גשם קצר יחסית. את היום הראשון במחנה הגדול העברתי באיתור של מקום לבנות בו מאחז, מצאתי פינה באחד המדרונות של המישור הרם, ביער. תליתי לונגי הודי כגג וסידרתי את החפצים שלי, כך הימים חלפו במתיקות. את רוב זמני ביליתי בנעימים, התאמנתי בלהטוטנות, השלכתי את הכדורים הצבעוניים שלי אל חלל האוויר הפתוח, כשהניסיון התמידי היה להוסיף כדור נוסף. בשעתו כבר הגעתי ל5 כדורים, עמדת פתיחה או סיום לג'אגלר המקצוען... תיארתי לעצמי שאוכל בהמשך להגיע גם ל6/7 כדורים אך למעשה גיליתי אט אט שעדיין אין ברשותי מספיק כוח פיזי כדי לעמוד בביצוע של תרגיל מסוג זה, אותו כוח פיזי שייבנה מפעולות יומיום פשוטות ולאו דווקא מאימונים מפרכים. את הלהטוטנות התחלתי בערך בגיל 17 ופעילות זו עזרה לי מאוד גם לפיתוח הקואורדינציה וחיזוק הקשר בין העין לגוף, בשיפור היציבות ובחיבור בין האונה הימנית לשמאלית. בינתיים במחנה שגרת היום נעה בעצלתיים סביב שלוש ארוחות ליום שגם להם ההשתתפות הייתה בגדר הזמנה, כזכור, הזכרתי קודם את טקס הארוחה אך ברצוני לפרט מעט יותר פשוט מכיוון שיש פרטים נוספים אותם כדאי לציין, למשל שצוות המטבח מורכב בכל ארוחה ממתנדבים שונים, אך אלמנט חשוב ביותר בהבנת אורחות חייהם של בני שבט הריינבואו נעוץ בהבנת תפקיד שנקרא –הפוקולייזר (FOCULIZER) עוד מילת מפתח בלקסיקון הלא רשמי של בני השבט, הפוקולייזר הוא מעין מנהיג במערכת שבה אין מנהיגים ואין חוקים, קודם כל הוא זה שבוחר את עצמו, הוא זה שבוחר להוביל פעולה כלשהי, משימה מסוג מסוים ועליו לחפש לעצמו שותפים לעניין זה. הוא אחראי ברמת העיקרון לפחות להוביל את הפעולה עד לסיומה. עוד מטבע לשון ותיאור של פעילות חשובה של בני השבט נמצא ב"מפגשי השיחה" - Talking Circle""... ישנם מעגלי שיחה כלליים וכאלו שמרוכזים לנושאים יותר ממוקדים, כדוגמא – התחזוקה של המחראות האורגאניים (ShitPits) באופן כללי, יש מעגל שיחה אחד גדול ביום, בד"כ אחרי ארוחת הצהריים אבל כאמור אין שום חוקים.
אין שום לוח זמנים קבוע, זה תוהו ובוהו אחד ענקי ומצד שני זו קרקע פורייה שניתן להגשים דרכה את כל אשר נפשך חפצה בו. אולי יש כאן מקום להרחיב ולתאר את אורחות חייהם, את ההיסטוריה שלהם, להרחיב על ראיית העולם שבנו, אולי יש כאן מקום להוסיף תמונות ענק צבעוניות אולי אפילו להפיק סרט שיתאר את כל זה ויסביר לעולם את מהותם ותפקידם, אך זהו לא תפקידי... בכל אופן אני הצטרפתי מדי פעם וגילמתי את תפקידו של הפוקולייזר במטבח, פעם אחת זה עלה לי בלא מעט כוויות, שתי ידיי התנפחו, חבשו לי אותן בתחבושות לבנות, הייתי מלאך עם כנפיים שבורות. זה די חשוב ואני לא יודע אם יצא לי להדגיש שמרגע שקיבלתי על עצמי את שמי החדש, כך כמובן שגם הצגתי את עצמי, אולי עוד עובדה משעשעת שלא יצא לי להזכיר באודיסיאה הארוכה שלי שבמשך רוב המסע שלי באיטליה, לפחות בחודש הראשון, עיטרו את ראשי ראסטות אך במהלך המסע נאלצתי להסתפר כמו בן אדם כי הראסטות רק הקשו עליי, הם גם תרמו לניכור הטבעי וגם זה היה פשוט יותר פרקטי וטבעי להיפטר מהן, אחרי הכול, פוזה של זרוק, פריק כזה לא ממש הלמה אותי... מהבחינה הפיזית לפחות, היה לי די קשה במסע שלי כך שבשלב מסוים נכנסתי למספרה שבה גזזו את הראסטות העליונות והתחתונות שהיו לי (זקן), יצאתי משם בן אדם חדש אך האירוניה הייתה שבחברה המערבית הייתי זר ומוזר בגלל ההופעה החיצונית המרושלת, לא בדיוק קיבלו אותי בזרועות פתוחות... ופתאום הייתה לי תחושה שבחבורת ההיפים לא מקבלים אותי כי אני נראה כמו בן אדם עם צלם אנוש... העניינים התחילו להתחמם, היה המון מה לארגן.
