קצת הפסקה מהשגרה המעייפת של רשת9... בכל אופן גם מתחשק לי להחליף את השם לפרויקט, אני חושב שאני אכריז על זה בהזדמנות חגיגית יותר, השם שיש לי בראש בינתיים זה "ספר ה-0".
הקטע הבא הוא בעצם מחזה שכתבתי בגיל 17, בזמן שלמדתי בפנימייה לאומנויות במצפה רמון, למעשה הקטע הזה אפילו שעלה לבמה ונחל הצלחה קטנטנה, אני מעולם לא סיימתי את הכתיבה אבל מאוד נהניתי בזמנו מהתהליך, בכל אופן אני מציג כאן את הקטע מחדש בשל רוח החדשנות שבו.
1: 0 לקרפדה.
הוא:
אבל למה לעזאזל את חושבת שאני בן-אדם מקסים???
שאלתי אותה בפעם המי יודע כמה, אלוהים!
הפוסטמיות שלה מחרידה אפילו אותי, לפעמים. אני לא חושב שאני בן-אדם מקסים. החברים שלי לא חושבים שאני בן-אדם מקסים. אמא שלי הזונה לא חושבת שאני בן אדם מקסים...
אז למה את חייבת לבוא אליי עם המבט המטומטם הזה בעיניים ולהגיד לי את זה?
רגע, את אוהבת אותי?!?
את בכלל מכירה אותי? מאיפה יש לך בכלל את הזכות להגיד לי דבר כזה? באמת?
אף אחד לא אוהב אותי, אפילו אני לא אוהב אותי, אני מגעיל, מגעיל, את שומעת?
גם בך יש איזשהו צד חמוד. כן, ברור שהתחלתי לחבב אותך. כן, יש לך אישיות... אני יודע, חיפשתי.
הבעיה היא שאחרי זה שוב תיתקעי אותי במצב המגוחך ההוא ותשאלי אותי על מה אני חושב.
על מה אני כבר יכול לחשוב? אבל מה? בסיטואציה הספציפית הזו אני אאלץ לשקר – להגיד לך שאני חושב עלייך, אחרת אני ייתפס שוב כ"חולמני", "לא ממוקד".
אני יודע שיש בי פוטנציאל אבל אנשים כמוך עוצרים אותי. טוב, עכשיו אני מאשים אחרים במקום להאשים את עצמי והרי ברור שהבעיה היא בי, חייבת להיות!
אז מה? למה אני לא טוב לעצמי? למה אני טיפש? אני אגיד לך, וזאת התשובה הכי אינטליגנטית שלמדתי אי פעם: ככה, ככה אני, אני טיפש. היו לי חיים ארוכים ומהנים של טיפשות ואוננות.
מה הקשר ליחסי המין שלנו? אני לא אשם שיש לנו יחסי מיטה, אני בסך הכול גבר ואני צריך את הזיון היומי שלי כמו כל אחד אחר ובעצם למה לא?
אין בזה שום דבר רע, אפילו את נהנית.
פתאום הבנתי את דרך החשיבה המעוותת שלה, לדעתה היא איזה סוג של נסיכה מאומללת ואני איזה גיבור מהאגדות שדפק על דלתות טירתה.
מה את חושבת לעצמך לעזאזל? תתעוררי כבר, יא חתיכת בהמה מחוצ'קנת, את שוברת לי ת'זין חולירה!
עכשיו תסתמי את הפה שלך ולכי למטבח להכין לי משהו כי אני זה שמביא את הכסף בבית הזה, מה?
אני שוב שוביניסט? פתטי? אני יכול לספר לך על פתטיות, ככה:
" פעם אחת לפני הרבה שנים, בתוך יער אפל באזור מלא ביצות, חיה לה קרפדה קטנה ומכוערת, אף אחד לא העז להתקרב לביצה הזו עקב הריחות שנפלטו מחלקה האחורי של הקרפדה.
אולם יום אחד הגיע לשם גיבן עיוור וזקן, הוא החליק ונפל בטעות לביצה והחל לשקוע. הקרפדה מיהרה למקום התאונה וראתה יד מדובללת מבצבצת מתוך המים העכורים, היא קפצה אל תוך היד וניסתה למשוך את הזקן החוצה. בפרפורי גסיסתו סגר הזקן את כף ידו ומחץ למוות את הקרפדה ושניהם מתים להם בריקבון עד עצם היום הזה, ובכן זה פתטי, הבנת?
היא:
למה הוא חייב להיות כזה מכוער?
למה הוא חייב לקלל כל הזמן ולנסות להוכיח לי שהוא איזה מאצ'ו? הוא חושב שזה מגרה אותי?
אבל לי יש עקרונות, אני אתקן אותו, אני כל הזמן אומרת לו כמה שאני אוהבת אותו ושהוא בן אדם מקסים אבל הוא רק מתעצבן מזה, למה כל מה שאני עושה מעצבן אותו? ומאיפה לעזאזל הוא מוצא את כל הסיפורים המטומטמים האלו? אתה מנסה לדבר בהיגיון עם הבן אדם והוא מצטט לך מאמרים שלמים של שפינוזה בע"פ, מה אני עושה איתו בכלל?
חוץ מזה שהוא כל הזמן מבקר אותי וגם אומר לי שאני חיה באשליות, ומה אתה עושה בדיוק? אתה בנית לעצמך עולם מסובך של דופקים ודפוקים וכל מה שאני סך הכול רוצה זה שתחזור לאיך שהיית קודם, לפני שכל זה קרה. תחזור ותהיה החמוד שלי שאני אוהבת כל כך, שבשבילו אני מוכנה לאכול את כל החרא הזה עכשיו.
אני יכולה להבין שאתה עדיין לא מוכן לדבר איתי על זה, אבל לפעמים, כשאתה תפוס בכל הגוף ואתה שקוע בהרהורים מעמיקים כאלה, אני מנחשת שאתה בטח משחזר במוח את כל מה שקרה ואתה מאשים את עצמך, אפילו שאתה יודע שזה לא בגללך, אז למה?
אתה מייחס להכול חשיבות גדולה מדיי וזה כבר מתחיל להעיק עליי, הנשמה שלי מתענה, אני לא נרדמת בלילות והכול בגללך!
תראה, בסך הכול אני מודעת לעובדה שאני מריחה רע, טוב, בוא ונודה בזה – אני מפליצה ואני מכוערת אבל גם אתה מכוער, מכוער וזקן, אתה פתטי בדיוק כמו הגיבן הזקן מהאגדה המטופשת שהרגע המצאת לי. ואולי אף אחד לא יעיז לבקר אותי בגלל הריח הרע שיש לי, אבל תהיה בטוח שאני לא אקפוץ לתוך היד הגוססת שלך רק בשביל למות איתך!
אני אעמוד לי בצד ואפליץ על גופתך הנרקבת לה בצד הביצה, כי אפילו הביצה שלי לא מוכנה להכיל אותך! היא תפלוט אותך החוצה מיד לאחר מותך!
אז אני אחזור לעמוד ולחכות שמישהו יגיע, חוץ מזה אני יכולה פשוט להשתמש במטהר אוויר.
טוב, כמובן שיש המשך, אבל זה לא רלוונטי לדעתי, רק רציתי לשחזר את היצירה הקטנה הזו שנכתבה כל כך מזמן...
