זירת האירוע
(המשך ל"שרון" – אישה נפלה מחלון ביתה)
"תשאלתי את הבת, " יוסי עמד שעון על מעקה המרפסת וצפה אל המדשאה. ממרומי הקומה השלישית היא נראתה קטנה ומסודרת, מעוטרת בפרחים זעירים. "הבת הייתה בחדר שלה, האזינה למוסיקה. לא זוכרת מה שמעה קודם – צעקות או צלצולים בדלת."
" איך היו היחסים שלה עם אמא שלה?" שאל יותם בעודו בוחן את המעקה.
"לא שאלתי, למה?"
"אולי היא דחפה אותה?"
"יותם!"
"כבר היו דברים מעולם. את השכנים שאלת?" יותם התהלך, ידיו בכיסים בין הסולם לחלון.
" הם הגיעו רק כשהייתה כבר שרועה למטה."
"אז מה הסיכום בינתיים?" יוסי חש במבטו הנוקב של יותם וצמרמורת חלפה בגבו," תאונה? רצח?"
"התאבדות?" קולו של יוסי בגד בו. הוא שנא את עצמו על כך שאחרי כל השנים הללו עדיין גורם לו יותם להרגיש כטירון.
"התאבדות? מקומה שלישית?"
"נו, זה בכל זאת מסוכן, במיוחד אם נופלים על הראש, וחוץ מזה, אדם במצוקה, לא כל כך חושב על גובה. צריך לבדוק, אולי היא הייתה בדיכאון, או, שיש לה סרטן?" יותם הרים את גבותיו ויוסי הבין שהוא נסחף,"נו, סתם אמרתי," ניסה להתחמק, " בשורה התחתונה, לדעתי, זו תאונה."
" אני לא בטוח, לא בטוח, " מלמל יותם והמשיך לבהות כלפי מטה, שעון על המעקה, שקוע בהרהוריו. לפתע ניער בחוזקה את המעקה, בחן את גובהו, סקר את הסמרטוטים שהיו מפוזרים סביב וניגש אל הסולם , שניצב בסמוך לחלון הפתוח.
" לא יציב!" אמר יוסי," לא פלא שנפלה, חוסר זהירות כזה, לא להאמין!"
יותם לא ענה, אצבעו החקרנית עברה על שלבי התריס ונותרה נקייה. אין ספק, בשעה שמונה וחצי בבוקר, כשנפלה ממרפסת דירתה, ד"ר רות מרון הייתה עסוקה בניקיון יסודי.
" היום יום שני" הרהר לעצמו, "מדוע לא הייתה בעבודה? אישה במעמדה , מדוע לא נעזרה בעוזרת? ומה עם הבת? האם לא הלכה לבית הספר או שהייתה אמורה להתחיל מאוחר יותר?"
" באמת חבל שלא הגביהו את המעקה." יוסי מלמל משהו לא ברור ופנה לצאת." כמו שאומרים, רב התאונות קורות בבית. טוב, אפשר לחזור לבית-החולים".
יותם לא מיהר :" חכה, אני רוצה לבדוק משהו". הוא ניגש שוב אל הסולם, בחן את מיקומו ביחס לפתח," מישהו הזיז את התריס?" יוסי הניד את ראשו לשלילה.
" אז אני לא מבין איך היא נפלה!"
"אולי היא מתחה את היד ואיבדה את שיווי המשקל? הנה כך," יוסי החל לטפס על הסולם, נאחז בתריס.
"נניח", עצר בו יותם,"ולמה היא איבדה את שיווי המשקל, לדעתך?"
"סחרחורת, ידיים רטובות, כפכף נתפס בסולם..."
"מישהו דחף אותה, התכוונה להתאבד, אבל שזה יראה כמו תאונה..." הוסיף יותם.
"יותם, בחייך, מה פתאום? זה לא שלא שאלתי אנשים. כולם אמרו שמצב הרוח שלה היה טוב ושהיחסים עם בעלה היו בסדר גמור, רק עם הבת היו מריבות מדי פעם, גיל ההתבגרות, מרד נעורים, כל מיני." יוסי עצר את שטף דיבורו והרהר דקה, " לא, ממש לא, רעיון ההתאבדות לא מתקבל על הדעת!"
"ומה לגבי ניסיון לרצח?" יותם התעלם ממבטו חסר הסבלנות של יוסי,
" תשמע, צריך לבדוק כל השערה, לשמור על ראש פתוח." הביט מטה ומלמל:" אני מתכוון לחקור לעומק!" .
הדקות חלפו, יוסי המתין בסבלנות מכבד בשתיקתו את יותם, שמצב רוחו הלך והתקדר, עקב אחריו בדאגה. כאשר יותם ניתק סופסוף את עצמו מהמעקה והחל לסייר בדירה, התלווה אליו ללא אומר.
כך עברו בשקט מחדר לחדר, עד שנעצרו בחדר השינה המסודר בקפידה. שם צדה את עינו של יותם בובת חרסינה מהודרת בעלת תווי פנים עדינים ושפתיים חושניות מרוחות באודם. תלתלי הדבש הרכים של הבובה עוטרו בסרט ורוד ושמלת המלמלה נפרשה כמניפה סביב גופה הזעיר. היא ישבה בפיסוק רגליים על כיסוי המיטה האופנתי, שגדילים גדולים השתלשלו ממנו, ושלחה לפניה חיוך קפוא בהטיית ראש חיננית. יותם הביט בעיניה של הבובה ו נזכר במבטה הסגול של אהובתו חודר עמוק אל נשמתו. שנים רבות חלפו מאז עטף אותה באהבתו, אך בושם גופה מהול בריח יסמין הכה הכה לפתע באפו. ליבו נצבט בחוזקה והוא החוויר: על שידות כבדות מעץ דובדבן ניצבו מנורות לילה שבאהיליהן שולבו עלי כותרת מיובשים של עץ הדובדבן. לפני שנים הוא קנה לרות שתי מנורות שולחן כאלה.
"מה שמה של האישה?"
"רות, ד"ר רות מרום."
"מרום? לא רבינוביץ? יוסי, תבדוק בבקשה!"
יותם נשען על משקוף דלת חדר השינה ונטל גלולה. הוא חשב על חדר שינה קר ומנוכר שחיכה לו בבית: לא כריות ולא פסלונים, לא מפיות ולא וילונות. מנורת לילה קטנה אחת, מנורות קריאה שתיים. שיהיה יעיל, קל לניקוי, כמו בבית-החולים. זה העיקרון שלפיו עיצבה אשתו את הבית וניהלה אותו. נכון, את האוכל התפל והתרופות קיבל בזמן.
כל הזכויות שמורות לגיטה
