מסיבת הסיום של חייהם
הכל התחיל בערב אחד, מסיבת סיום של הבית ספר וסיום כיתה יב הקים את כולם על הרגליים למסיבה ענקית על החוף, כולם היו מאושרים אחרי 12 שנה של לימודים ובגרויות. הם שמחו שהם סיימו את כל הדבר המעצבן הזה , ועוברים לפרק חדש בחיים.
עכשיו הם יצאו לחופש, לפני הצבא. כל ילד הרשה לעצמו להתפרע ולשתות ולהשתכר , זו הייתה מסיבה ענקית, עם כל השכבה. המסיבה הייתה נראית ממש כמו בסרטים, הם הדליקו מדורה ענקית, ושמו מסביב כיסאות וכיבוד ומוזיקה שקטה, וזה רק היה לתלמידים שרצו קצת שקט, החלק השני שהיה כמה מטרים מהמדורה, רחבת הריקודים. הם הזמינו די- ג'י, שעזר להם קצת להשתחרר מכל הלחץ שיבוא עליהם בצבא, אני יודעת שכל אחד ואחד מהם לא רצה ללכת לצבא, אבל אני מכירה אחד שכן רצה, החבר שלי, מאור. החלום שלו זה היה להיות ביחידה קרבית , אני כל כך מעריצה אותו על זה.. הוא לא מפסיק לדבר על הרגע שהוא ייסע לבסיס הוא כל כך מתלהב מזה ... מאור היה בחור מדהים, שזוף, עם עיניים ירוקות וחודרות.. היה לו שיער ארוך טיפה וגולש, ותווי פנים בובתיות ויפות. הוא היה החבר שלי מכיתה ט' ועד יב (עכשיו). אף פעם לא נמאסנו אחד על השני, תמיד היינו ביחד, בטוב וברע. אבא שלו נפטר לפני 4 שנים, בעצם ככה גיליתי אותו, לפני זה אני הכרתי אותו כסתם עוד מישהו מהכיתה, סנוב. אבל אחרי זה, גיליתי מי הוא באמת, גיליתי מה מסתתר מאחורי הפנים היפות שלו. אני באתי אליו כל יום, לשבעה, וככה לאט לאט התחברנו, והתקרבנו, גיליתי עליו המון דברים שלא ידעתי עליו לפני זה. וגם אז.. גיליתי את מאור כאהבת חיי. אנחנו חברים כבר 4 שנים, אנחנו מספרים הכל אחד לשני, לא כמו הזוגות האחרים שנפרדים תוך שבוע. מאור היה מיוחד, בוגר, אמיתי...מאור שלי אהבת חיי. ישבתי לי על הכיסא מסתכלת על הים הכחול, נותנת לרוח הקרירה לעשות לי צמרמורת כזאת... "בואי נרקוד" מאור בא אליי ומשך אותי אליו . ".זה הערב האחרון שלנו לחגוג שיר. תנצלי את זה." הוא לחש לי לאוזן בזמן הריקוד הסלואו המרגיע. הוא חיבק אותי , הידיים שלו היו על מותניי,... "אני אוהב אותך" פתאום הוא לחש לי. רגע של אושר ושמחה נכנס בי... עמדו לי דמעות בעניים . ".אני יותר.." לחשתי לו בקול חנוק מדמעות של אושר. "..איזו רגשנית את.." הוא צחקק לעצמו בזמן שאנחנו עדיין היינו מחובקים. מאור הכיר אותי כ"כ טוב.. הוא ידע מתי אני שמחה, מתי אני עצובה, מתי שעובר עליי משהו, הוא ידע עליי הכל. "אפשר לנשק אותך..?" הוא שאל. "חחח ואתה שואל?" עניתי לו, ומיד נישקתי אותו נשיקה פרועה ונעימה. המחשבה היחידה שעלתה לי בראש בזמן הנשיקה זו המחשבה עד כמה שאני אוהבת אותו , הוא הדבר היחיד שיש לי בחיים, שמחזיק אותי , האושר של חיי. הסתכלתי אליו בעיניים, רק הסתכלנו אחד על השני. נגמר השיר, מחיאות כפיים ושריקות נשמעו באוויר, "יאללה עוד שיר!" מישהו צעק מאחורינו. לא התנגדתי, הסלואו הצמוד שהיה עם מאור היה חלומי. אבל הדי- ג'י לא הקשיב למבקשים ושם מוסיקה שחורה ורועשת במיוחד שגרמה לכולם לקפוץ ולרקוד עד השמיים. רציתי את השקט שהיה קודם, זה היה חסר לי.. "בואי לסיבוב" מאור משך אותי ביד כאילו הוא קרא את המחשבות שלי. הסתובבנו על שפת הים מחובקים עם רגליים יחפות .ישבנו על החוף והקשבנו לרעש של הגלים. "מה יהיה כשאני אלך לצבא?" הוא שאל פתאום ועדיין הסתכל על הים הכחול. הפנים שלו נראו לא רגועות, משהו הטריד אותו. "אנחנו נמשיך להיפגש מאור, מה זה השאלה הזאת?" הסתכלתי על הרצפה. היה שקט של כמה דקות, אף אחד לא דיבר.
הצבא יפריד בנינו.. "אבל את יודעת שיר, הצבא יכול להיות בעיה, אני יכול להישאר שם שבועות, ואפילו חודשים מבלי שאני יראה אותך" הוא הסתכל עליי עם מבט עצוב בעיניו, ראיתי את העצב שלו בעניים. עצב תקף גם אותי, לא רציתי לא לראות אותו, פחדתי מזה, הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. "אני מצטער.." לפני שהוא גמר את המשפט שמענו צרחות חזקות מאזור המסיבה. יריות באוויר נשמעו שגרמו לנו להתכופף לאדמה. נבהלתי. לא הבנתי מה כל הרעש הזה. הצרחות התחזקו , שמעתי אנשים בוכים. הסתכלנו לכיוון המסיבה . ראיתי 2 אנשים. עם כובע גרב ואקדח ביד, הבנתי שאלה טרוריסטים. "מאוררר!!!!!" הוא נבהל מהצרחה שלי. "בואי נתחבא, מהר!" רצנו לכיוון פח הזבל והתחבאנו מאחוריו . ראיתי את הדאגה על הפנים שלו, לא יכולתי לעצור את עצמי, הפחד שמישהו ייהרג במסיבה הזאת הוציא אותי מדעתי . התחלתי לבכות. "מה עושים מאור??" הוא חיבק אותי חיבוק חזק ואמר, "אל תדאגי, אנחנו במקום מוגן, הם לא יגיעו אלינו, אבל חייבים להתקשר למשטרה". הוא הסתכל עליי, הוא התנהג כאילו עוד שנייה אנחנו נמות , "יש עלייך פלאפון?" הוא שאל בתקווה לתשובה חיובית. "לא.." עניתי בקצרה והתחלתי לבכות . "נו אל תבכי, את תראי איך כולם יצאו מפה בריאים ושלמים, רק צריך דרך לקחת מהם את האקדחים.. ואז נשתלט עליהם." הוא ענה לי בביטחון. הסתכלתי מהצד של הפח לראות את המתרחש, עדיין תלמידים צעקו, וחלק בכו, פתאום ראיתי תלמיד מתחיל לברוח! הוא רץ בכל כוחו, התפללתי לאלוהים שהשודדים לא ישימו לב לבריחה. אבל הם כן. "היי, היי!!!" אחד מהם צרח. שמענו יריות. הוא הרג אותו. השמעתי צרחה חנוקה, מאור שם את ידו על הפה שלי, הוא לא רצה שהם יגלו אותנו, הבכי רק התגבר, "הם הרגו אותו!" אני יודע שיר, תנסי להיות חזקה, זה מצב מסוכן, הם יכולים לגלות אותנו.. מה שאני לא רוצה שיקרה, תנסי לשמור על שקט" הוא נישק אותי וחיבק אותי. ישבנו שם מחובקים שומעים את כל הצרחות והצעקות של הפושעים. לא יכולתי לראות את זה יותר.. זה נורא שאתה יושב במקום מחבוא בזמן שחבריך נמצאים בידי שודדים פושעים. ויכול להיות בכל רגע שאחד מחברייך כבר לא יהיה, ימות. "תקשיבי" הוא פתאום אמר והסתכל עליי. "אני הולך לשם.." הוא לא גמר את המשפט ואמרתי: "לאאא!! לא!! אתה לא הולך לשם מאור!" בכיתי, הוא ראה את העצב שלי בעיניים, הוא לא רצה לעשות את זה, אבל הוא חש צורך לעזור לחבריו, הוא לא יכול לשבת בצד ולהסתכל איך הורגים אותם אחד אחד.. "לא מאור. אתה לא הולך. שב פה." אמרתי לו. "שיר, תקשיבי לי, כל החברים שלנו נמצאים עכשיו בסכנת חיים, עד עכשיו אף אחד לא עשה כלום, עבר שעתיים מאז בואם של השודדים, אף אחד עוד לא עשה כלום." הוא הסתכל עליי בצפייה שאני אבין. "מאור.." בכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי, ידעתי שאני חייבת לתת לו ללכת, זה הרי.. מאור שחייב לעזור לכולם בשעת צרה, הוא פשוט.. חייב. "אני אוהב אותך" הוא החזיק בראשי ונישק אותי. "אם אני לא אחזור......." הוא התחיל להגיד, "אתה כן תחזור!!" אמרתי לו עם עיניים אדומות ומבוהלות. "תמיד תזכרי" הוא המשיך. "שאני אוהב אותך, ואני תמיד אוהב." בלי לחכות לתגובתי הוא יצא מהמחבוא, ראיתי את הפושעים מסתכלים עליו. הוא הרים את ידיו למצב של כניעה. "באתי לדבר!!!!!" הוא צעק. פחדתי, פחדתי כ"כ, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עוד שנייה הורגים את אהבת חיי ואני יושבת מאחוריי פח זבל ובוכה כמו תינוקת מגודלת, אבל.. לא היה לי שום דבר לעשות. הוא התקרב אליהם בצעדים קטנים. הפושעים התקרבו אליו שהאקדחים שלהם מכוונים על מאור. מאור שם את הרים ידיים, כסימן לכניעה. ראיתי את התלמידים מסתכלים עליו בהערצה עם עיניים של עכבר מפוחד ומתוסכל. "מאיפה באת????" אחד הפושעים שאל אותי ודחף אותו לחול. ראיתי את הפנים של מאור, הפנים שלו היו מפוחדות, אך אמיצות. מאור לא ענה להם. אחד הפושעים נתן לו בעיטה לפנים. לא יכולתי לראות את זה ולשבת בצד ולהסתכל על המחזה המזוויע הזה. קמתי ממקומי וצרחתי כמו משוגעת. "לא!!!!!!!!!!!! מאוררר!!!!!!!!" הוא הסתכל עליי מבוהל. אחד הפושעים בא אליי עם אקדח מכוון לראשי. בכיתי.. "בבקשה לא.." ראיתי את כל החיים שלי עוברים לפניי. הוא לקח אותי עדיין עם האקדח מכוון לראשי, ראיתי את שון שוכב על החול עם דם בפה שלו. "אתה בסדר??" צעקתי אליו עם דמעות בעיניים. הוא לא ענה לי, הוא רק שכב שם והתקפל מכאבים. "מאור.." לחשתי ובכיתי באותו זמן. "תזוזי לשם!!!" הפושע אמר לי ודחף אותי בחוזקה עד שנפלתי. "בבקשה אל תעשה לו כלום..." התחננתי בבכי מקווה שהמשפט לא הרגיז אותי. "אל תדברי!!!" הוא צרח עליי. ראיתי אותו.. היה לו גרב גנבים על הראש, אני זוכרת את העיניים שלו, עיניים של רוצח היה לו, נחרדתי וסובבתי את המבט. "אז את רוצה לשחק...." הוא אמר לי בקול מאיים, והתקרב אליי. הוא שלח את ידיו אל מתחת לחולצתי. "לך ממני!!!" דחפתי את ידיו, ובכיתי. "שיר!" שמעתי את מאור צועק ומשום מקום הוא קפץ אל הפושע ששלח את ידיו אל מתחת לחולצתי. ראיתי אותו מכה את מאור בחוזקה, הוא הוציא עליו על כל התסכול שלו. שמעתי את הפושע השני צועק משהו בערבית לא מובנת, ואז.. ירייה. צעקתי, בכיתי, התלמידים שהיו בסביבה ניסו לחבק אותי. ולנחם אותי. "הוא הרג אותו!" צרחתי בכל כוחי מתפרקת על ידי אחד התלמידים שראה את מצוקתי. ראיתי את מאור שוכב על החול עם דם על הבטן, רצתי אליו. "אחורה!!!!!!!!" הוא אמר לי עם האקדח ביד. "תן לי.. בבקשה" הדמעות ירדו ושטפו את החול היבש. "שיר.." מאור שכב על החול וגסס, הוא בקושי יכול לדבר, הוא רק לחש, ונאנח מכאבים. ראיתי את הרוצח מתלבט אם לתת לי ללכת למאור או לא. לבסוף הוא אמר: "לכי". רצתי אל מאור בבכי, הפנים שלו היו לבנות והוא רעד מקור, "למה כ"כ קר?" הוא שאל בלחש.. "ששש.. דיי מאור, אל תדבר, תחזיק מעמד, אל תמות עכשיו.. לא עכשיו" ים של דמעות שתף של חולצתו המוכתמת מדם של מאור, "אל תלך.." בכיתי ושמתי את ראשי על ראשו מנשקת אותו. "אל תבכי שיר, אני אוהב אותך..." בשלב הזה העיניים שלו נעצמו לאט לאט. "לאאאאאא!!!" צרחתי בכל הכוח, על אבדן האושר שלי. את הסירנה של המשטרה שמעתי מרחוק, מישהו הזעיק עזרה. הפושעים ברחו מיד, לא היה להם אומץ להמשיך את כל ההריגות ואת האירוע. אני זכרתי את העיניים של הרוצח ההוא, הרוצח שהרג את מאור. מאור לא הצליח להגשים את חלומו, שזה להיות בקרבי. הוא לא הצליח להגיע לשם. ואני ידעתי את הסיבה המיוחדת למה הוא כ"כ רצה להיות בקרבי, והסיבה הייתה חבר שלו. הוא נהרג שם, במלחמת לבנון, הוא רצה נקמה, נקמה בערבים שהרגו את "אחיו".. הוא היה בשבילו הכל. והוא איבד אותו. בשנייה. תראו איך אפשר לאבד מישהו ברגע הכי לא צפוי שיש, זה התחיל במסיבה, שאמורה להיות שמחה, וזה נגמר ברצח, רצח של מאור. למה הלכת ממני? למה יצאת מהמחבוא? למה? עכשיו אתה צופה ממני מלמעלה וגאה איך שאני מספרת את הסיפור, רצית שאני אעביר משהו, מסר, רצית שאני אעביר שבכל שנייה אתה עלול לאבד מישהו שאתה אוהב, מישהו שהוא כל החיים שלך, האושר שלך. ועכשיו הוא נעלם.. אין יותר מאור. אין יותר חיים. אין יותר אהבה. ועכשיו אני בת 28 מספרת את הסיפור שהיה לי לפני 10 שנים.. מאור לא נשכח, מאז לא היה לי שום מערכת יחסים, כי האמנתי שהיא עדיין קיימת, רק שהוא למעלה.. ואני למטה. מאור.. ז"ל.
