על גבי טבלת הייאוש שלי סימנתי את האיקס האחרון. שבוע האבט"ש שלי הסתיים בקול תרועה.
לאחר שבוע שלם בו הורשתי לאכול, לישון ולשמור בלבד, לעתים עשיתי את שלושתם ביחד, יצאתי לחופשי, לעבר האנושות שציפתה לי בהושטת ידיים מעבר לשער הבסיס.
עמדתי בתחנת האוטובוס, תיק גב ענקי רתום לגבי וחיוך ענק אף יותר רתום לפניי, מחכה לאוטובוס שייקשר אותי באופן מידי למרכז. ההמתנה הייתה מייגעת, השמש כיוונה את קרניה באופן ישיר לעורפי, זיעה פרצה מגופי כמו הר געש עצבני, והחום המהביל הקיף את גופי כאילו הוא חוגג את שמחת תורה מוקדם מידי השנה, במשך שעתיים ערמומיות חיכיתי למשיח הצבוע באדום, על ארבע גלגלים והמספר 356 דבוק על מצחו, אך האוטובוס סירב להופיע מבעד לשמש. את רוב הזמן העברתי במחשבות מאוד מקוריות על מה אעשה כשנהג האוטובוס המרושע יופיע, בתחילה חשבתי להכות אותו עד איבוד הכרה ואז להכות אותו קצת יותר חזק, אך לאחר מכן הגעתי למסקנה שהדרך הטובה ביותר לפגוע בנהג האוטובוס הוא להשאיר אותו בחור הדומם הזה הרחק, הרחק מחוץ לציביליזציה. בדיוק כשבמוחי צץ רעיון חדש כיצד לענות את נהג האוטובוס, הוא הופיע מבעד לאופק עוצר בצליל חריקת בלמים מתקתק ממש סנטימטרים מולי. כל הרעיונות השטניים שעלו במוחי רגע לפני כן נעלמו כלא היו, ורק העובדה שנעליו נראו כבית גידול מפואר לבוץ עירוני מנעה ממני לרדת על ארבע ולנשק את הרגלים המבורכות שיחזירו אותי הביתה.
התיישבתי לי בנחת בכיסא בודד באמצע, אוויר המזגן הקריר נכנס היישר לראותי הלוהטות, נשפתי קלות ועצמתי את עיני ברוגע, משאיר את כל הזיכרונות הרעים מאחורי – ואז הכול התחיל להתחרבן באמת.
הסתבר לי שעליתי על קו המאסף לתל אביב, משמע האוטובוס עובר עיר עיר, שכונה שכונה, בית בית, חורבה חורבה עד אשר הוא מחליט לבסוף לנסוע ליעד המקורי שלו, ולכן לאחר כמה שניות בודדות של שקט יחסי בממלכת האוטובוס, התחיל הבלגאן לשלוט.
האוטובוס החל להתמלא באנשים, אך לא סתם אנשים רגלים מן המניין, אלא אנשים שקיבלו תואר של כבוד מהאוניברסיטה העברית לרכישת מנהגים היכולים להוציא אדם מדעתו. מלפני התיישבה אישה דתייה שנראתה חמודה וסימפטית בתחילה, אך התגלתה כאם כול הכאבים בתחת, לידי התיישב בחור שמנמן שלא רק תפס כמעט את שני המושבים יחד, אלא החל לפתם את עצמו בחטיף הכי מרעיש ומרגיז בעולם, ביסלי, כל לעיסה חדרה עמוק, עמוק לתוך נשמתי הסדוקה גם כך. בזוג המושבים שלצידי התיישבו שני נערות בגיל הטיפש עשרה שהחלו לספר אחת לשנייה בשצף קצף על אירועי היום החולף, למרות שבוודאי היו אחת ליד השנייה במשך כול היום. מאחורי התיישב גבר חסון שכנראה דחף כמה סטרואידים לדגני הבוקר שלו, והחל לשחק עם ברכיו משחק נחמד מאוד עם גבי, " בוא ומצא את הנקודה הכואבת ביותר בגב ונתנחל עלייה". לצידו של עמוד החשמל שהתיישב מאחורי התיישבה לה ברכות ובקלילות, אם כל הקללות, אימא טרייה עם תינוק חם מהטבון. וכמובן שהדבר הראשון שתינוקות לומדים לעשות הוא הרבה מאוד רעש, אבל לא רעש רגיל שניתן לבלום, על צווחות הרסניות שיכולות לרסק עצמות של פיל. מקדימה האישה הדתייה החלה להסתובב כול כמה שניות לאחור כדי לראות מה מצב התינוק, כאילו היא מחכה שהאימא תבקש את עזרתה והיא בעזרת כמה מילות תפילה תוכל להשתיק את הייצור הזה שכולם משום מה אוהבים. גוש הבשר שלידי לא הפסיק לרגע לבלוס את הביסלי, מחליף שקית ריקה בחדשה במיומנות רואיה לציון, הנערות הצעירות המשיכו בקולם היבבני לספר אחת לשנייה על איזה בחור שרירי שמתנוסס על גבי שלט חוצות, הברכיים של המקרר האנושי נכנסו כה עמוק לגבי עד שהפכו כבר לחלק מגופי, והתינוק לא הפסיק לבכות בקולו הצווחני שחדר במהירות האור דרך כל מערכות ההגנה של האוזן היישר למערכת העצבים, וקדח לו שם חור בגודלה של רעננה.
הכול התחבר לו יחדיו לעיסה ענקית של טרוף, הקולות, הצווחות, , הביסלי, המבטים, התזוזות, הברכיים הכאבים, הראש, הכול התנגש בעוצמה מרוכזת היישר למוחי. נאבקתי לשלוט בעצמי, לא להתייחס, לעצום את עיניי, להיעלם למקום אחר, למקום עם מעט שקט, מעט רוגע, ואז לשנייה אחת נשמעה במוחי דממה.
ואז הכול התפוצץ החוצה.
שאגה אימתנית, חייתית, בקעה מגרוני, שאגה שהרעידה את כול האוטובוס ויושביו.
"שקטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט!, תסתמו את הפה כבר, כולכם! אני לא מסוגל יותר!"
דממה.
האוטובוס דמם, איש לא פצה את פיו, התינוק הפסיק לצווח, הברכיים נעלמו כלא היו, הנערות הפסיקו לדבר ובהו בכיסא שמלפנים בפחד, האישה הדתייה לא הסתובבה עוד לאחור, ואפילו הילד השמנמן התכווץ ככול יכולתו לו ובקושי הרגשתי בנוכחותו.
איזה שקט, איזה אושר, כך צריכה להישמע נסיעה מתורבתת באוטובוס. עצמתי את עיני מאזין בעונג לדממה השוררת ברחבי האוטובוס, ונפלתי לתוך שינה עמוקה.
כשפקחתי את עיניי אחר פרק זמן שלא ידוע לי, נעמדו מעלי שני גברברים חסונים בלבן, ובידם אחזו מזרק בגודל של החללית אפולו 13, ובלי שהספקתי להוציא מילה הם תקעו אותו בידי, ושוב צללתי לשינה עמוקה.
התעוררתי באברבנל, לאחר כמה שעות או כמה ימים, למי בעצם אכפת. הורי עמדו חבוקים לצד מיטתי, אימי ממררת בבכי בזמן שהרופא מסביר לה על פירוש המושג התמוטטות עצבים, אבי מחזיק את אימי בכוח שלא תתמוטט גם היא, ואילו אני לא הפסקתי לחשוב, "למה לעזאזל אגד לא מחלקים את הזריקה הזו לפני כל נסיעה?"
