כמה שאני צמא לגשם ומתגעגע לבכי השופר לריח שרף שנגדע מהעצים ליותר עננים לקפה בוקר של אבא איך שהזמן כבר לא מושג והספרים כבר לא ישנים.אין טעם לסודות ורק תינוק יחף ממיס את הלב מדיף את השמועות ומכתבים אדומים על אובדן התמימות וקונצרט של רומנים הכל הפך במה ומייצגים על חובות רדומים מתגעגע לחורפים עטופים באפור כבד מול קירות בצבעי פסטל ושוב אותו ריח בוסר מלוח ומצמרר מפחד רעש הגלים שיבואו כבר לא אהיה שם