כשהגיעה איתו פעם ראשונה לביתו הקטן, התמלאה פליאה.
"יש לחם וגבינות ביצים וירקות, נעשה לנו ארוחת ערב".
עדיין לא הרגישה נוח בבית הקטן, שכל דבר בו נמצא במקום.
"אני רוצה שתרגישי בנוח". חיבק אותה ברוך ונשק לשפתיה.
"מרגישה בנוח, רוצה לעזור במשהו עם ארוחת הערב" הִפְטִירָה כלאחר יד.
" תרגישי בנוח- אָרְחִי לי חברתך". חייך.
התבטאותו בלשון רהוטה ומהוקצעת שעשעה אותה וגרמה לה לצחקוק קל, מתוך מבוכה.
הִטְּתָה את גופה כדי להוציא ממגירת הירקות במקרר עגבניות ומלפפונים כבקשתו, בעודו מוסיף את הפטרוזיליה הקצוצה לסלט הירקות, רצתה למלט צעקה מגרונה שהיא לא אוכלת סלט עם פטרוזיליה, פניו היו ממוקדות בחיתוך, העדיפה לא לומר דבר. בזמן האוכל דיללה את הסלט מהירק , כמו עקרה צמחים מיותרים כדי שהסלט יוותר נקי מכל רבב.
"למה לא אמרת שאת לא אוהבת פטרוזיליה".
"היית עסוק במלאכת העשייה, לא רציתי להפריע".
"טיפשונת".
בבוקר כשחזרה למעונות החיילות, חברותיה ענת ונאווה, הזהירו אותה שהרס"ר ביקר בערב.
"את מכירה את אותם ביקורים שלו בדיקות נוכחות".
"הודעתי לו אתמול בערב לפני יציאתי".
"מדוע לא היית במסדר הבוקר , בזמן האחרון את הרבה נעדרת".
העיר ליוכי מיכה ועקנין, רס"ר הבסיס.
"הודעתי לך שאני אצל מוריס החבר שלי ". נוכחותו הקטנה והדקה פיזזה מול יוכי מרגל לרגל, כמו היה מפחד לדרוך על נמלים מתחת לרגליו.
"מוריס החבר שלי"...חזר על דבריה בלעג.
"בפעם הבאה שתצאי מהבסיס ללא לקיחת אישור, תועמדי למשפט".
"כן המפקד". הצדיעה לו.
היה בו כוח ממגנט, כאיש המטיל מרות על הכפופים לו ומצפה לצייתנותם, ויחד עם זאת מגן עליהם ודואג לְצָרְכֵיהֶם, ליוכי היה צורך אנושי ביצירת קשרים בין-אישיים עם דמות שתקדם אותה בבסיס. נוכחותו הרזה והכהה, של הרס"ר כאדם נעים ושקט בדרך כלל, המשרה על סביבתו בטחון. גבו היציב שנותן לו משהו מהאמינות, הבטחתו שיסדר לה תפקיד במרכזיה קרבה אותה אליו, בשיחות עמו נהנתה מתחושה של חסינות שתוביל אותה למה שהיא באמת רוצה, לעסוק בתפקיד שתוכל דרכו להיכנס לשוק העבודה עם ידע מקצועי כשתשתחרר מהצבא , בעוד שהעיתונות מלאה בכתבות על המיתון של שנת 1965. היא כבר החליטה אחרי השרות לעזוב את הקיבוץ. המרכזייה, כן המרכזייה שתעניק לה שליטה באפשרות לנתב את פטפוטם ודיבורם של הקצינים והחיילים בלהג שיחותיהם, חלמה לשלוט בפלגי הפלא המרתקים ומנתבים את שיחות הטלפון, אבל התפקיד עדיין לא בידיה.
בעודה מתרועעת עם מוריס מידי יום, קלטה פתאום שגם ועקנין הרס"ר חושק בה, פתאום הוא נראה בעיניה חמקמק, מצד אחד מלא בטחון במעשיו, ומצד שני בן תמותה רגיל עם המון פגמים וחולשות , כשלפתע נזכרה והטמיעה את איסוריה של אימה.
"גם חיבוק ונשיקה קטנה על שפתייך יכולים לסבך אותך בהריון". היא הרימה גבה משתוממת, כשאימה הזהירה אותה לא להתעסק עם בחורים.
כשועקנין מחבקה לפתע, מעסה את שדיה ומשלח את ידו למטה לכוון ערוותה.
"מה אתה עושה". נופפה את ידיו מגופה, רועדת מהאפשרות שיאנוס אותה, בכי פרץ מגרונה.
"תפתח את הדלת, לא רוצה להיות כאן".
"אני אקדם אותך בסולם הדרגות, את תהיי אחראית במרכזיה, תוך חודש אדאג לקדם אותך בדרגה".
"לא רוצה שתיגע בי".
"את מפסידה". כשברחה ממשרדו, שמעה אותו צוחק בטלפון שצלצל והציל אותה מידיו החמדניות. עליבותו המוחבאת בתוך גוף קטן, כהה וחייכני לא יכלו לסכן אותו, אף אחד לא יאמין לה, לכן לא תספר דבר למוריס, לא יכלה לעמוד בפני המבוכה, הבושה הזאת שלא היה בה את הכוח להלחם נגדו, העדיפה לשכב על מיטתה בבסיס, לא לראות אף אחד, גם לא את מוריס ולבכות, הייתה בטוחה שאחרי המקרה עם ועקנין הוא יכשיל אותה ולא תקבל את התפקיד.
בפקודתו של קצין הקשר, הופיעה במשרדו מצדיעה מצפה לשילוחה בחזרה לבקו"ם.
"מחר תתייצבי ללימודים במרכזיה ". הודיע לה קצין הקשר גלעד. החיוך שהסתמן על פניה הפתיע את גלעד, עד עכשיו חיילת שהופנתה למרכזיה, לוותה את הפנייתה בבכי.
